"צוק איתן" לא היה מבצע מוצלח; וכמוהו גם דוח המבקר הבוחן אותו. האם "מינוס" כפול "מינוס" יתן הפעם "פלוס"? מסופקני.
בתקופה האחרונה, במיוחד עם התקרב מועד פרסום דוח
מבקר המדינה על מבצע צוק איתן, נקלענו שוב למחזה אבסורד מתגלגל שכל השחקנים בו תרמו בפועל את חלקם להפיכתו לאינפנטילי וחסר תכלית. אינפנטילי, מפני שילדים פועלים בעיקר לפי דחפים ואמוציות כשהם מתעלמים מחשיבותו היחסית של הנושא בעולם המציאותי.
שרים, לרבות חברי קבינט בעבר ובהווה, ח"כים, התקשורת, גורמי צה"ל ומערכת הביטחון בעבר ובהווה, משרד מבקר המדינה ואפילו הורים שכולים, שלהם יותר מכל אחד אחר יש צידוק להשמיע דעות ועמדות בהקשר למבצע בו איבדו את יקיריהם - כולם נטלו כך או אחרת חלק במחזה.
בחינת השאלה מה מביא גורמים רבים כל-כך, לכאורה רציניים ואחראים, ליטול חלק במחזה-אבסורד, מעלה מספר הנמקות: א. נושאי הדיון על פניהם רציניים ואמורים לעמוד במרכז תשומת הלב הציבורית. ב. האירוע הנבדק באופיו הינו אירוע חוזר, ולחלק חשוב מן ההתרחשויות הלא רצויות בו, אנו עדים לא בפעם הראשונה, והשאלה המתבקשת היא - מדוע? ג. כותבי הדוח, אנשי משרד המבקר, ערכו אותו הפעם תוך הדגשה מוגברת של חלקו של הדרג המדיני, בעובדה שהמבצע לא הסתיים בתחושת הישג. עבור התקשורת והפוליטיקאים, במיוחד בדרגים הנמוכים, זו הזדמנות להיראות ולהישמע חשובים. ד. אצל ההורים השכולים היתומים והאלמנות, לפחות בחלקם, מקנן צורך עצום לברר ולהבטיח שקורבנם לא היה לשווא, וכי אם נעשו ללא הצדקה שגיאות מהותיות שתרמו לאסונם, לא ירחצו האחראים בניקיון כפיהם. ה. כפי שנוהגים ילדים לומר: "על ראש הגנב בוער הכובע", שפרושו במקרה הנדון הוא שצה"ל והשב"כ - גורמי הביצוע באירוע - יודעים שהמבצע לא היה מוצלח במיוחד (בעיקר בתחום גילוי והרס המנהרות, והפסקת ירי הטילים על ישובים אזרחיים). לפיכך, עוסקים הם בדיעבד, בשכתוב הדימוי ההיסטורי של תפקודם בו. ראוי לציין שבניגוד לשחקנים אחרים, הם עורכים במקביל תחקירים והערכות-מצב ראליים ומקצועיים שתפקידם להפיק לקחים אופרטיביים, אלא שפטור בלא כלום בקונטקסט התקשורתי-תדמיתי אי-אפשר, וחבל. ו. התקשורת שיחקה במהלך המבצע משחקים נפסדים כאילו אין מדובר במלחמה שבה מאבדים לוחמים את חייהם או בריאותם. הכל תחת סיסמת הסרק "זכות הציבור לדעת" - רייטינג ופוליטיקה מעל לכל. התקשורת ממשיכה בכך בהתמדה ואפילו ביתר שאת לקראת פרסום הדוח וגם לאחריו. נראה שהתקשורת תופסת כיום את תפקידה בתהליכים הדמוקרטיים של הפקת לקחים מאירועים לאומיים טראומתיים, כיצירת רעש המטשטש מה שפחות חשוב בעיניה: ניצול האירוע לקידום אג'נדות אישיות ופוליטיות והשחרת התמונה הכללית, כחלק ממסע אנטי-ממסדי שהפך ברוב אמצעי התקשורת למעין רפלקס-מותנה. ז. מבקר-המדינה נתפס ללחץ התקשורת בעקבות אירועים דומים קודמים והחליט למקד הפעם את הדוח "בדרג המדיני", קרי: ראש ה
ממשלה, לשכתו, המל"ל והגורמים המתפקדים במסגרתם בנושאי ביטחון ומדיניות. בעשותו כן, הפך את הדוח ממסמך שעיקר תפקידו וחשיבותו בחשיפת עובדות והסקת מסקנות מהן, לעוד "סדין אדום" שכל מבקרי הממשלה וראש הממשלה יכולים ואמורים להתגדר בו ולנצלו למטרותיהם. מטבע הדברים הוסטה תשומת הלב מן הדיון באירועים לתחומי הניגוח האישי - שגיאה קשה של המבקר. כישלון מסוג זה שייך לתחום עשיית היתר (OVER DOING), בו החסך מן העבר, הפך לגודש מזיק בהווה.
פיגור ניכר הסתכלות מעמיקה יותר על כל השחקנים במחזה האבסורד, מובילה למסקנה שמחול השדים כולו הוא
תוצאה של תסכול;
תסכול של כל השחקנים מציפיותיהם שאינן מתממשות, לצד תחושת הבטן למקרא הדברים כולם, שגם בעתיד לא תתממשנה; מכל מקום לא במסלול זה.
אין כמו סקרי סוף השבוע שהזדרזו אמצעי התקשורת לפרסם, כדי להוכיח שבפוליטיקה תחושות הבטן הן מדד מצוין להערכה - נתניהו עדיין המועמד המוביל לראשות-ממשלה בישראל. הטוען לכתר אחריו, לפיד, נחלש; השניים הבאים התחזקו מעט אבל עדיין בפיגור ניכר ובכל השאר - מה שהיה הוא שיהיה.
מבחינה אוביקטיבית זהו הממצא החשוב ביותר של הדוח, והוא תולדה של שתי אמיתות: ראשית, מבחינה פוליטית אין כיום תחליף לנתניהו. כל המועמדים האחרים בעיני עצמם, אינם כאלה בעיני הציבור וראוי שיעשו חשבון נפש רציני מדוע. שנית, הליקויים העיקריים היו גלויים וברורים עוד לפני פרסום הדוח וכללו: תפקוד הקבינט, החלשת המל"ל, אי-עידכון השרים והכשרתם לתפקד ביעילות בקבינט, יעדי המלחמה וניהולה,
1 טשטוש חמור בחלוקת העבודה בין הקבינט לצה"ל, שאינו מאותגר כהלכה על-ידי קברניטי המדינה. ליקויים אלה מוליכים באופן לבתי-אמצעי לתוצאות דומות או טובות פחות מאלה שהושגו במבצעים שקדמו ל"צוק איתן".
לשם השגת תובנה זו לא היה צורך בדוח המבקר.
הואיל ובדיקת מבקר המדינה איננה שקולה לדוח ועדת חקירה ממלכתית, כלומר
אינה נושאת מסקנות אישיות מחייבות, בפועל היא עדיין חסרת שיניים. הניצול השלילי שלה על-ידי התקשורת מחליש להוותנו גם את משקלה המוסרי והציבורי. במצב כזה יכול ראש-הממשלה לקום ולומר שהוא תומך בכוחות הביטחון, בניגוד לעמדת המבקר. הוא יכול להוסיף ולטעון שהתנהלות הקבינט היא בעיה אישית של חבריו, ולא מחדל מנהיגותי שלו עצמו. הוא יכול לגרוס כי התריע שנה ויותר לפני המלחמה, בקבינט, כי איום המנהרות הוא איום אסטרטגי חשוב, ובכך, כביכול, יצא חובה כמנהיג הלאומי הראשי - ולא היא!
דפוסי התנהלות במדינת-ישראל, בה הנושא הפוליטי הקדוש ביותר (כמעט) הוא
שלימות הקואליציה, כי בלעדיה אין שלטון, משילות או תפקוד סדיר, מוגבל חופש הפעולה של ראש-הממשלה לנקוט סנקציות נגד שרים סוררים וראשי סיעות מתפקרים. אפשר מאוד שהפתרון הוא חוק שיכפה על הכל וכולם התנהלות מוכתבת וקשיחה בנושא הקבינט. חיקוק עצמנו לדעת אינו רעיון טוב כשלעצמו, אבל בלית-ברירה אפשר שאין מנוס. ייתכן שזו המסקנה האופרטיבית החשובה ביותר בנושא הקבינט: יש לחייב את ראש הממשלה וחברי הקבינט לדפוסי התנהלות ופעולה קשיחים ומוגדרים היטב, ולהעניש כל מי שיחרוג מהם, בהדחה כפויה מהקבינט. הדלפות יבדקו בקפידה ובכל האמצעים האפשריים, כעניין של חובה חוקית, והענשת העבריינים תהיה גם היא כזו. באותו אופן יש לעגן בחוק את חובותיו של ראש הממשלה בניהול תקין של הקבינט.
אין שום ספק שראש הממשלה הנוכחי, כקודמיו, מעדיף מל"ל חלשה. הדבר מגדיל את חופש התמרון שלו ומצמצם את חופש ההדלפות הזדוניות
2 מהמטה המוכלל המשרת אותו. אפשר להבין זאת על-רקע מסעות הצלב נגדו על-ידי מתנגדיו בתמיכת התקשורת המגויסת. מבחינת מדינת-ישראל זהו מצב מאוד לא רצוי. מורכבות המצבים בהם אנו נתונים לאורך זמן, דורשת יכולות מצוינות בתחום איסוף המידע, ניהול הידע, ניתוח נתונים, התווית מענים ועבודת מטה יעילה ביישום. לכך דרוש דווקא מטה מקצועי, מתוחכם וחזק; כל ראש-ממשלה, חייב זאת לעם ישראל ולעצמו.
ליקוי מרכזי נוסף שלא נמצא לדידי בדוח המבקר, או לפחות אינו מובלט בו על-פי חשיבותו היחסית, הוא עבודת שר הביטחון כנציג הממשלה מול הרמטכ"ל והמטכ"ל, בעיצוב הלכי הרוח בפיקוד העליון בהתאמה עם רצונות וצרכי המדינה לפי הבנתם על-ידי הקבינט. הקבינט איננו גוף החשיבה העליון של מדינת-ישראל בתחומי הביטחון הלאומי, הוא גוף קבלת ההחלטות האופרטיביות. פירות חשיבת - על לאומית חייבים לכוון גם את החשיבה וההערכות הצה"ליות לביצוע המדיניות שנבחרה, בהינתן הוראה לכך. מדינת-ישראל תרגמה בטעות את ההחלטה ההיסטורית להסמיך את אמ"ן ל"מעריך הלאומי" כהסמכת הצבא לנהל את הממשלה והקבינט - ולא כך הוא. לדעתי טעה הרמטכ"ל גנץ כשהחליט "להגן על עצמו" על-ידי השארת יוזמת החשיבה האסטרטגית לממשלה ולקבינט. אין שום איסור על הצבא לחשוב ואסור שיהיה אישור כזה. אבל אין להניח לצבא לנהל את הממשלה, גם אם היא "מסכימה" לכך במעשה או במחדל. החלטות-העל בנושאי מלחמה ושלום יפלו בסופו של דבר או בקבינט בתמיכת עבודת המטה של צוותי העבודה של ראש הממשלה, תוך שיתוף עם כל מי שיכול לתרום לכך. הצבא חייב לעמוד באופן אקטיבי על דרישתו לקבל הנחיות מדיניות מהקברניטים ולפעול על פיהם. שום פסיביות זמנית לא תשחרר רמטכ"ל מאחריות למחדלים שינבעו מחוסר קוהרנטיות בין התאמת הצבא למלחמה לבין ציפיות הקברניטים ממנו. אפשר שאי הפיכת נושא זה לליבת דוח המבקר הוא החיסרון הגדול ביותר שלו.