בשתי הפרשות שקוראים בשבת זו הנושא שתופס הכי הרבה נפח הוא דיני נגעים. זה מתחיל כבר בפרשה הראשונה שפותחת דוקא בדיני יולדת (ויקרא יב): [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וכך עד פסוק ח', סוף הפרק. ומיד אחר כך נושא חדש (פרק יג): [ב] אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. נגע הצרעת שבפרשת השבוע ובתורה בכלל, זו לא המחלה שנקראת כך בימינו; קדמונינו אמרו כבר בזמנם שהנגעים הכתובים בתורה נעלמו מהעולם. אלה היו נגעים גשמיים שצצו כתוצאה מנגעים רוחניים, הם נשאו מסר אלקי לאדם כדי שיתקן דרכיו.
וכשהגיעו ימים שאנשים לא כל כך התעניינו בתיקון נגעיהם הרוחניים, הושבת הערוץ הזה של מסרים אלקיים. כי בדרך כלל, מלמעלה לא מכריחים את מי שלא רוצה להקשיב, הרי יש בחירה חופשית. ולמרות זאת ממשיכים לקרוא בתורה את דיני הנגעים בכל שנה מחדש; כי אף שאמנם הנגעים הגשמיים נסתלקו מהעולם, הנגעים הרוחניים נשארו. ואדרבה, התגברות הנגעים הרוחניים היא שגרמה לסילוק הנגעים הגשמיים. הנגע הרוחני הכי משמעותי בהקשר הזה הוא חטא לשון הרע. כשאדם מספר דברים על זולתו, הוא אינו מזיקו בידיים. יכול להיות אפילו שהוא זהיר מאוד שלא להזיק לו באופן ישיר. הוא רק מספר דברים שפלוני עשה או אמר, ואפילו בלי שום כוונה להרע לו.
כי הוא לא אדם רע. להפך, התורה מגדירה אותו אָדָם והזוהר אומר שזה השם הכי נעלה בין ארבעת השמות שבהם מכונים בני האדם. השלושה האחרים הם איש, גבר, אנוש. הוא במדרגה גבוהה, אלא שבשוליים של אישיותו נותרו אי-אלו נטיות - שהוא אפילו לא מודע לכך שהן שליליות - להסתכל על זולתו בעין ביקורתית ולבטא במלים את הביקורת. כמובן, מכאן אפשר להסיק שבעיני עצמו הוא חשוב ואף נעלה מאוד ביחס לזולתו. במלים אחרות - הדימוי העצמי שלו חיובי ביותר ובסך-הכל הוא גאה בעצמו. ואם היה שומר את הדימוי הזה לעצמו - מילא, לא היה מזיק ולא ניזוק. הבעיה היא שהדימוי של האחרים הוא נמוך בעיניו וזה כבר נגע רוחני קשה שמתבטא בנגע גופני.
לזהות בבירור טוב מול רע
אצל כל יהודי יש כר נרחב לנגעים רוחניים. סוף-סוף לא כולם הצליחו לשמור את כל 613 המצוות וכל עבירה היא הרי נגע רוחני. גם אין ספק שלמצב הרוחני של יהודי יש השפעה על מצבו הגשמי בכל תחום לפי עניינו. אבל לא נגע צרעת; את זה מייחסים חז"ל לנגע רוחני אחד בלבד, חטא לשון הרע. ותהליך הריפוי שלו - ה' ישמור. הצרעת היא טומאה קשה ועליו להזהיר את האנשים שלא יתקרבו אליו, הוא חייב להכריז על עצמו, שכולם ידעו: [מה] וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; (להתלבש באופן בזוי. ולא רק זה, גם להכריז על מצבו) וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא. ובנוסף לביזיון הזה גם בידוד מוחלט. [מו] כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.
לכאורה - בסך-הכל דיבר קצת. ואפילו אם היו דיבורים שלא במקום, מה כבר קרה? כזה בִּיוּש מגיע לו? עונה על כך רש"י: אמרו רבותינו, מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד - הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יִבָּדֵל. במושגים של ימינו, לשון הרע זה שיימינג, אמירות שתוצאתן היא נידוי חברתי של המדובר. אומרת התורה: מדה כנגד מדה, הוא הבדיל בין איש לאשתו וכו', כנ"ל מרש"י. ומעניין ששינוי מראה העור כשהוא לעצמו, כתם בהיר על העור, עדיין אינו מהווה סימן טומאה. אבל אם צמח בו שער לבן - זה כבר סימן ברור והכהן מטמא אותו. שער לבן, אומר אחד מרבותינו, זה סימן זיקנה. שער לבן שצמח בעור שהשתנה זה סימן שמדובר בהרגל ישן אצלו.
מצד שני אומרת לנו התורה: [יב] וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו--לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן. [יג] וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ--וְטִהַר, אֶת-הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא. כי כאשר הרוע גלוי לגמרי, יותר קל להיזהר ממנו וכבר לא חייבים לשמור מרחק. ואמנם הבעיה אצלנו היא לא באיזה רע מסתתר שפתאום מכה בנו, אלא בנטייה (החיובית מצד עצמה) להכיל, להבליג, ואפילו ללמד זכות. כי זו הדמוקרטיה, זכותו של כל אדם לחשוב ולומר מה שהוא מוצא לנכון. אולי זו זכותו, אבל זכותנו להצביע על הרוע ולהזהיר מפניו. וזכותנו גם שלא להכיל אותו ובטח שלא לממן אותו. כי רע הוא רע ואנחנו רוצים מאוד לדבוק אך ורק בטוב.