מסקנות מח"ש, שאין אפשרות להצביע על אשמים בכל הקשרו למהומות אוקטובר 2000, בלתי סבירות בעליל, לא הגיוניות ועומדות בסתירה למספר ממצאים עובדתיים ומטילי אחריות של ועדת אור. יחד עם זאת, ראוי להדגיש, כי ועדת אור, אשר הוקמה בחטא על-ידי ראש הממשלה דאז אהוד ברק, מטעמים פוליטיים, כדי להתחנף לציבור הערבי, ערב הבחירות - היתה כישלון.
היה חוסר איזון בולט בין המסקנות של הוועדה להמלצותיה. מנהיגי הציבור הערבי, יצאו ללא פגע - למרות שבפועל בשטח, הח"כים הערביים מנהיגי הדת ומנהיגי התנועה האיסלאמית - הסיתו, הדיחו, השמיצו את ממשלת ישראל ודחפו וקראו למרד אזרחי - אשר אכן בפועל התפרץ במהומות אוקטובר.
שלא תהיה אי הבנה: מהומות אוקטובר על תוצאותיהן, לא היו מפגן של התנגדות פסיבית, או התנגדות אזרחית לגיטימית, אלא היו בהם סממנים ברורים של מרי אזרחי ואלה באו לידי ביטוי, בחסימת כבישים ועורקי תחבורה חיוניים, בזריקת אבנים ובהסתערות המונית על קומץ שוטרים במחסומים, או ניידות שבאו לעצור את הגל ועמדו במקרים רבים, בצורה ברורה בסכנת חיים. על-פי כל ההתנהגות של מדינה ריבונית ודמוקרטית היה צורך להגיב מהר, בצורה דרסטית כולל שימוש בירי במקרים חריגים שאכן היו בפועל.
במקביל, אסור להתעלם גם מן העובדות הבאות, שהממשלה, גורמי הביטחון והמודיעין של כל הגופים הביטחוניים, כשלו לאורך כל הפרמטרים לא היו מוכנים לאירועים, לא פרשו נכון את התסיסה במגזר הערבי עד להתפרצות.
אי לכך, המשטרה לא היתה מוכנה, מבחינה לוגיסטית, ללא אמצעים מתאימים לפיזור הפגנות אלימות והתפרעויות, לא בציוד מתאים ולא בכוח האדם המיומן והמספיק.
התוצאה כאשר נשלחו 10-15 שוטרים לפזר או לבלום - קהל שמנה לפעמים 500-200 איש, שמסתערים עליהם באבנים, מוטות ברזל וכלי נשק קרים - לא היתה להם ברירה, אלא לפתוח באש חיה.
כל מדינה דמוקרטית, אילו היתה נתקלת בסיטואציה דומה, כמו משטרת ישראל באירועי אוקטובר, בנסיבות של אז (כלומר: עם הציוד החסר וכוח האדם החסר) היתה מגיבה בצורה דומה.
לדוגמא, ניתן להביא את שהתרחש רק לאחרונה בארה"ב, בעיר ניו-אורלינס וסביבתה לאחר ההלם הראשוני, כאשר הוזרמו כוחות של המשמר הלאומי של ארה"ב לעיר ולמדינת לואיזיאנה - המשימה שלהם היתה: להוציא אוכלוסיה תקועה מהעיר ולהפסיק את ההשתוללות של ביזה ומעשים פליליים.
ההוראה הברורה והחד-משמעית שקיבלו החיילים, להפסיק את הביזה - ולפתוח באש חיה, למי שלא נענה לכוחות הביטחון.
כלומר: ירי, כדי להרוג ולפגוע - לא בהסתערות על החיילים, לא על-ידי עשרות אזרחים מוסתים, עם דם בעיניים, אבנים ומוטות ברזל אלא על בוזזי חנויות ובתים - וזה כל ההבדל. איש לא העלה בדעתו, להקים וועדת חקירה ממלכתית או להעביר ביקורת על מתן ההוראה - להחזיר את הסדר והביטחון האזרחי על כנו ומהר.
באשר לוועדת אור - ההרכב היה שגוי ולא מתאים. הרכב הוועדה, שני שופטים מקצועיים + פרופ' אקדמאי מזרחן ללא איש משטרה או איש ביטחון הבקי בנושאים שעל סדר היום של הוועדה כמו פעילות משטרה והפעלת כוחות ביטחון בצירוף או ליווי נציגי ציבור - עם מנדט מצומצם וחסר השראה, שלא אפשר הרחבה, העמקה וליבון סוגיות הקורעות את החברה הערבית והישראלית - לוועדה לא היה כל סיכוי להצליח.
זאת היתה כרוניקה של כישלון ידוע מראש. הציבור הערבי - היו לו ציפיות קיצוניות הרבה מעבר למנדט הוועדה, כוחה ויכולתה להתמודד. הציבור הישראלי - ציפה לניתוח מעמיק של יחסי הציבור הערבי למדינה נאמנותם לישראל למוסדותיה ושלטונה, בעוד המנהיגות הערבית מדברת על קיפוח חוסר שוויון - ניכור מאז 48 - נושאים שלא קשורים לאירועי אוקטובר ולסמכות הוועדה.
התוצאה - שני הצדדים מאוכזבים, שני הצדדים נשארו מחופרים בעמדותיהם ובתווך - המשטרה ספגה את עקר הביקורת מהוועדה על תפקודה, הכנותיה ביצועיה וכשליה.
הקורא התמים הניזון מן התקשורת יכול להתרשם, כי המשטרה היא הגורם לפרוץ המהומות באוקטובר, וזאת בשל הליקוי בה העבירה הוועדה את המסרים לציבור ולתקשורת - מבלי להדגיש באותיות גדולות ובראשי פרקים מודגשים את הדינמיקה של ההסתה המתמשכת על-ידי ראשי הציבור הערבי, בכנסים, עיתונות, הפגנות מסגדים, בארץ ובחו"ל כולל חברי כנסת ערביים ולא רק שניים אלה שהוזהרו על-ידי הוועדה, עזמי בשארה ודהמשה, ומה בקשר להסתה והמסרים של אלימות והזדהות עם האינתיפאדה, עם המחבלים והחיזבללה על-ידי הח"כים אחמד טיבי, מחול, טאלב אסנע - והשיך ראד סאלאח.
הטעות של הממשלה, גורמי הביטחון והמודיעין, עליה לצערי לא עמדה ועדת החקירה - היתה אותה טעות בתפישת הקונספציה השגויה שהביאה לרצח של רבין ז"ל - לאמור - הסכנה צפויה מאויב חיצוני, מבחוץ - ולא אויב מבפנים כמו אלמנטים מתסיסים ומרעילי ציבור מתוך אזרחי ישראל - ולדוגמא העצורים האזרחים הערביים מליפתא, משפ' בכרי ובראשם השיך ראד סלאח שנשפט והורשע בכתב אישום פלילי חמור של קשר עזרה ותיאום עם חמאס והעברת כספים.
יחד עם זאת - הוועדה לא נותנת מענה מה היו צריכים לעשות אז והיום אנשי משטרה כאשר מאות מתפרעים סוגרים ציר תנועה מרכזי - ציר ואדי ערה, תוך השמעת איומים על המדינה, אזרחיה ושלטונה.
הוועדה לא נתנה מענה לאותם מקרים בהם מצאו עצמם צוותים של 10-15 שוטרים מול עשרות ומאות מתפרעים, המסתערים עליהם באבנים מקלות קרשים ונשק קר - כשהם חשים שחייהם בסכנה באופן ממשי וקרוב - האם אין הצדקה בתנאים אלה לפתיחה באש, כאשר אין להם ציוד אחר להגנתם?
הוועדה לא התייחסה במשקל הנאות והראוי לחסימת הכבישים, להפרעת הסדר הציבורי לאלמנטים של "מרד אזרחי", זריקת אבנים על נוסעים יהודים ומותו של אזרח יהודי בכביש ראשי בואך חיפה - והשלכותיו מצבים שבהם מדינות נאורות - משתמשים בצבא - ראה הפגנות והתפרעויות סטודנטים בצרפת, ארצות הברית, דרום קוריה, יפן, בכולם הסתיימו ההפגנות בירי פצועים והרוגים. סגירת ציר "ואדי ערה" - היה נקודת "בל יעבור" - שחייב פתיחתו בכוח וכל אמצעי אחר לביטחון התנועה האזרחית כולל ירי - כמוצא אחרון בלבד.
ולסיום, לשאלה המסקרנת: מה היתה קובעת הוועדה אילו היה מדובר ב-13 אזרחים יהודים הרוגים?
אני מרשה לעצמי להמר בלי התחייבות, כי התוצאות היו זהות ואולי אפילו יותר אנמיות וצולעות וזאת בשל העובדה, כי ועדת אור היתה ערה לנושאים הרגישים והמתוחים בין הציבור הערבי לממשלה. מכאן לכאורה דוח יותר מעמיק ומושקע.
באשר לדוח מח"ש, הוא מאכזב בתוצאה הסופית בשל הקונספציה החקירתית השגויה שלו כמצויין לעיל. מעבר לכך, מח"ש לא בנויה לא בחוקרים ולא בתשתית לחקירת אירועים נוסח אוקטובר 2000 אלא לאירועים בודדים בלבד.
מח"ש התעמקה במאמצים לקשר באופן ישיר בין יורה ספציפי בנשק ספציפי לבין נפגע ספציפי מאותו נשק. זה כיוון חקירה לגיטימי בעבירה פלילית שיגרתית של ירי, רצח או הריגה.
כאשר מדובר באירועים נוסח אוקטובר 2000 - האחריות צריכה לטפס כלפי מעלה, לצמרת הפיקוד המשטרתי, לאלה שנתנו את ההנחיות והפקודות לפתוח באש חיה או באש צלפים.
במקרים כאלה, יש לחקור את נושא האחריות הפיקודית והמיניסטריאלית ולא את האחריות של השוטר בשטח, שממלא הוראות. יש לצאת מהנחה, שיש לה בסיס גם בוועדת אור וגם בממצאים על מח"ש, כי היו מקרים בשטח, שעקב הנסיבות שנוצרו היה מקום או לא היה מנוס, מאשר לפתוח באש. אבל גם ברור שלא בכל המקרים היה צריך לפתוח באש. היה מקום לשימוש בגז מדמיע, ברימוני עשן, אולי כדורי גומי לפני פתיחה באש חיה - ואולי גם מקרים שהשוטרים היו צריכים לסגת זמנית, כדי להזעיק תגבורת, לקבל עזרה בציוד וכוח אדם. לגבי נקודות אלה ורבות אחרות, אין תשובה מספקת לא בוועדת אור ולא בחקירת מח"ש, וחבל.
אם נוסיף על כך את העובדה שמח"ש פתחה בחקירה באיחור רב, שלא נעשתה נתיחה לאחר המוות, במקומות שאפשר היה, מיד לאחר האירועים, ושכל הנושא טופל קצת בהיסוס ציבורי ולא בצורה מקצועית כמתבקש, התוצאות של מח"ש מאכזבות.
לסיכום ניתן לומר: כשיש מהומות נוסח אוקטובר 2000 עם 13 הרוגים ערבים + הרוג יהודי בכביש החוף - חייבים להקים וועדת חקירה מיידית ולא באיחור ובעיתוי בעייתי כפי שהדבר נעשה.
היה מקום להצביע על אשמים כביכול, בדרג הפיקודי והמחליט, ללא קשר ישיר בין יורים לנפגעים, אלא לבדוק את מתן ההוראות והפקודות לאירועים ולתת לבית המשפט לומר את דברו - על נושאי האחריות, הפיקוד, והתנהלות המערכת המשטרתית.