א. רמה נמוכה ר', פרופסור ישראלי, המלמד באוניברסיטה
אמריקנית, שמח לראותני בכנס השנתי של המכון למדיניות נגד טרור, שהתכנס בהרצליה. דיברנו על הא, על דא ועל הטרדות של פרופסור ישראלי בארצות-הברית.
מעבר לבעיות שברומו של עולם, מטרידה את ר' הרמה הנמוכה מדי של התרגום בטלוויזיה הישראלית. הצטרפתי לדעתו, לצערי.
ב. כחש בנעוריי, הוחרם הספר כחש למחזאי היהודי-
אמריקני בן הכט, עד כדי שיצא לאור בלי שם ההוצאה (אותפז). זה היה אחד הפרצופים המעניינים של
חופש הביטוי בארצנו.
הכט, מהתומכים הקולניים ביותר של האצ״ל ושל התנועה הרוויזיוניסטית, חיבר כתב-אשמה בוטה נגד
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה דאז (וקודם להקמת המדינה - יו"ר הסוכנות היהודית), ונגד משטר מפא״י, והאשימם בהפקרת יהודי אירופה לפני השואה ובמהלכה.
הכט סייע מאוד להילל קוק (שפעל בארצות-הברית בכינוי, פיטר ברגסון) ולחבריו, שארגנו, למרות התנגדות עזה של התנועה הציונית, מערכת הצלה אמריקנית ליהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. קוק, הכט וחבריהם הסעירו את דעת הקהל האמריקנית, והצליחו להביא להקמת גוף אמריקני להצלה (בין השאר, הדיפלומט ראול ואלנברג השוודי פעל במסגרתו בבודפשט, עד שנאסר וחוסל על-ידי הסובייטים).
אם איני טועה, אין חיבור בוטה כמו כחש על מדפי הספרים שלנו. מי שרוצה לדעת מה איתרע בשואה ובארץ-ישראל באותה תקופת אימה וצלמוות, צריך לקוראו. הספר יצא לאור בשנות החמישים, בעיצומם של ימי בן-גוריון, ושוב בשנות השישים. לא רק שהכט העז להאשים את בן-גוריון ואת מפא״י בהפקרת יהודי אירופה, אלא הראה גם את הקשר בין משטר מפא"י לאי-הצלת יהודי אירופה ולמעלליו של ד״ר ישראל קסטנר, ש"מכר את נשמתו לשטן", והשתמש בקסטנר להוכחה חותכת של ביקורתו על משטר מפא"י.
בשישים השנים האחרונות נכתבו כמה ספרים ומחקרים על קסטנר, ובהם לא טוהר האיש. אדרבה. למרות זאת, נותר קסטנר תעלומה – ובעיקר, לא הובנו קשריו עם הפושעים הנאציים
אחרי מלחמת העולם השנייה.
אני מהטוענים, שמשפט קסטנר (שבו – בניגוד למקובל – קסטנר, פקיד בכיר בממשלת מפא"י, היה עד של התביעה הכללית של מדינת ישראל בתביעתה נגד מלכיאל גרינוולד, ניצול שואה מהונגריה, שהאשימו בשיתוף פעולה עם הנאצים) היה אירוע רב-חשיבות בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, ומשום-מה ממעיטים להתייחס אליו ככזה. העובדה, שגרינוולד זכה לייצוג משפטי של שמואל תמיר, מהמבקרים החריפים ביותר של משטר מפא"י, הפכה את המשפט לחומר-נפץ פוליטי, עוד הרבה לפני שהופט בנימין הלוי כתב את פסק-דינו, שזיכה את גרינוולד.
אי-אפשר להבין את משפט אייכמן מבלי לרדת לעומקה של פרשת קסטנר, שזעזעה את משטר מפא"י. הגלים הטקטוניים, שעוררה פרשת קסטנר, חייבו את בן-גוריון להוכיח קבל עם ועולם, שהוא רוצה לרדוף פושעים נאציים ולהעמידם לדין, והוא הורה ל'מוסד' ללכוד את אייכמן בארגנטינה, ולהביאו למשפט בארץ.
מהדורה חדשה של כחש יצאה עתה לאור בהוצאת סלע מאיר – לטובת מי שלא קראו במחתרת את הספר לפני יותר מחצי יובל שנה.
במקביל, הוציאה הוצאת
ידיעות אחרונות את ספרו של דניאל (בנו של יואל) בראנד על פרשת קסטנר-בראנד, שגם היא טלטלה את המדינה לפני כשישים שנה, בהקשר למאמצים להציל יהודים בשואה. בקרוב אדווח עליו כאן.
הרבה חומר קשה לקריאה, אך חשוב מאין-כמותו, לרוצים להבין את משטר מדינת ישראל ואת ימי השואה.
ג. שכל ישר פסיקות מועצת גדולי הבג"ץ ממשיכות להוכיח, כי אין בישראל הפרדת רשויות, והשופטים מתתפרצים לתחומים לא-להם.
הבעיה הנה רפיון בכנסת ובממשלה, שנסוגות מול מתקפת ההשתלטות של השופטים. הן מוותרות על זכותן של הרשות המחוקקת ושל הרשות המבצעת, שנבחרו על-ידי העם, מול הרשות השופטת, שמינתה את עצמה בשיטת חבר מביא חבר. כפי ש
אמר אביגדור ליברמן, שר הביטחון, חלק מפסיקות בג"ץ בעת האחרונה נוגד את השכל הישר. הגיע הזמן שהכנסת והממשלה יפעלו לתקן את המעוות.
ד. יסודות השחיתות ד"ר
אורי מילשטיין ניסה להסביר ב
טורו את הסיבות לשחיתות הציבורית במקומותינו. לדבריו, השחיתות הפוליטית לא נולדה אצל נתניהו. עוד בימי מפא"י הייתה שחיתות.
"ההבדל בין אז להיום נעוץ בעיקר בשני גורמים: החברה העברית בתקופת היישוב ובעשור הראשון לקיום המדינה הייתה קולקטיביסטית, והיום היא אינדיבידואליסטית; והחברה אז הייתה אידיאליסטית, והיום היא חומרנית-אגואיסטית. מכאן, שאז שירתה השחיתות את הקולקטיב האידיאליסטי, כמו זה של מפא"י ושל הקיבוצים, והיום השחיתות מאפשרת לחברי האליטות, הקרובים לצלחת, ליטול ממנה לעצמם. לשחיתות של אז יש יותר מבינים וסולחים, ואת השחיתות של היום מוקיעים בקול גדול", כתב.
"אבל המצב מורכב עוד יותר. ראשית, שחיתות היא שחיתות, כי הגדרתה היא פורמלית משפטית, ולא תלויה בנסיבות. שנית, ילדי המושחתים ונכדי האידיאליסטים של אז, שהגיעו למעמדם הנוכחי בזכות אותה שחיתות, לוחמים היום בקול גדול נגד המושחתים של היום (אם הם שייכים למפלגה יריבה). מכאן שאנחנו נוכחים לא רק בתרבות של שחיתות, אלא גם בתרבות של צביעות".
יצר האדם רע מנעוריו, נ
אמר אצלנו, ולכן אסור לשים מכשול בדרכו של עיוור. המסקנה – היכן שיש כסף ציבורי, יהיו מי שינסו לקחתו.
הבעיה התחילה עם הקמת מפא״י וההסתדרות, לפי פרופ׳ יונתן שפירא, מגדולי הסוציולוגים הישראלים. בן-גוריון ואנשיו ראו בכספי התנועה הציונית משהו ששייך להם, ועשו כל דבר להשתלט עליהם. ההסתדרות הייתה כלי חשוב במאמץ הזה.
מה קרה כשהתגלו מעילות? כיוון שמטרתן הייתה להעביר כספים לאומיים לרשות מפא״י, התעלמו מזה. במקרה מפורסם נתפס מועל, אך כיוון שלא לקח הכל לכיסו, והעביר חלק משללו למפא"י, התעלמו ממעלליו.
כך נוצרה התשתית לשחיתות הציבורית.
ומקרה פרטי, אך עצום-ממדים: רבים ממאמצי הרכש הביטחוני הישראלי, גם אחרי קום המדינה ולא רק בכספי 'כופר היישוב', נעשו בכסף מזומן, שחלקו נעלם לקופת מפא"י ולכיסים פרטיים. ומי שרוצה יכול לסמן שם את ראשית השחיתות הביטחונית, שאת שיאה טרם גילינו.