השבת הזאת היא האחרונה לשנת תשע"ז, לפיכך היא מהווה הכנה לראש השנה תשע"ח, ובה אנחנו קוראים שתי פרשות, נצבים וילך. בשתי הפרשות מודגש מאוד עניין האחדות של עם ישראל; בפרשה הראשונה זה מופיע כבר בפסוקי הפתיחה דברים כט): [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. [י] טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. ותכלית ההתיצבות היא: [יא] לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. התחיל בלשון רבים "אַתֶּם, כֻּלְּכֶם" והמשיך בלשון יחיד "לְעָבְרְךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ". בכך מבהיר לנו משה רבנו שעל כל אחד מאיתנו מוטלת אחריות אישית לקיום הברית בינינו ובין הקב"ה.
בפרשה השנייה מודגש תירגול האחדות הנדרשת, שזה מעין מעמד חידוש הברית, במצוות הקהֵל (פרק לא): [י] וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת. [יא] בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר: תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם. בהזדמנות שכולם עלו לרגל בחג הסוכות ומכונסים בירושלים, פעם בשבע שנים נדרשים לקיים את המצווה: [יב] הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. ומכיוון שהתכלית היא להגיע ליראת ה': וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם, מוטלת מצווה זו על המלך, הוא שהיה קורא בפני העם את דברי התורה.
מה שמיוחד במצווה הזאת הוא שהיא מוטלת על כולם בשווה, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, כולל תינוקות (שהמבוגרים מצווים להביא אותם למעמד המיוחד): וכאמור, התכלית היא להגיע ליראת ה' וכתוצאה מכך לשמור ולעשות אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. גם בימינו, כשבית המקדש אינו בנוי עדיין, מקפידים לקיים את המצווה הזאת, וידועה היוזמה והדחיפה של כ"ק אדמו"ר מליובאויץ' להרבות בקיום מעמדי הקהֵל ולעשות זאת בכל הזדמנות ועם כל קהל, אפילו בגני ילדים. וזאת כדי להשיג את שני היעדים הנקובים לעיל, חוויית האחדות בין יהודים וגם טיפוח תודעת האחריות האישית של כל יהודי לעצם קיומו של עם ישראל, קיום שמותנה בשמירת הברית שבינינו ובין הקב"ה.
כל אחד אחראי אישית
והיום, ערב ראש השנה מספר חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושמונה (5778) מאז בריאת העולם וכשלושת אלפים שלוש מאות ושלושים (3330) שנה מאז יציאת מצרים, ברור לכל מי שעיניו בראשו כי שמירת הברית הזאת, כלומר הדבקות בשמירת התורה והמצוות, היא ההסבר היחיד לעובדת קיומו של העם היהודי. כי הרי לאורך אלפי שנות גלות לא ישבנו בארץ אחת, היינו מפוזרים בכל קצות תבל. גם לא דיברנו בשפה אחת, הרי התלמוד ואפילו חלק מספרי התנ"ך, שלא לדבר על ספר הזוהר, כבר כתובים בשפה הארמית כי זו הייתה הלשון השגורה. בהמשך הדורות זה התחלף לפי הזמן והמקום; ר' סעדיה גאון והרמב"ם דיברו וכתבו את דברי תורתם בערבית באירופה כתבו בשפת המקום והדברים ידועים.
המכנה המשותף היחיד שבין רש"י שחי בצרפת ודיבר צרפתית ובין הרמב"ם שחי במצרים ודיבר ערבית, שניהם מגדולי הגדולים של עם ישראל, הוא דבקותם בשמירת הברית, דבקותם בתורה ובמצוות. וזה גם המכנה המשותף שהיה וישנו בין היהודים בכל מקום ובכל זמן בארצות השונות שאליהן התגלגלנו. התורה והמצוות הם שחיברו ועדיין מחברים בינינו, הם שמגדירים אותנו כעם. אומנם לאורך ההיסטוריה היו יחידים או קבוצות שהפרו את הברית או ניסו לעצב אותה מחדש (כמו היום) בהתאם לנוחותם באותה שעה וטענו שהם עדיין יהודים טובים, אבל עובדה היא שהם אבדו לגמרי מעם ישראל. הם נסחפו בדרכם החדשה עד שנטמעו בין הגויים ר"ל.
את כל זה מבהיר לנו משה רבנו בשתי הפרשות שקוראים השבת, לקראת ראש השנה, וזו ההתבוננות הנדרשת מאתנו. כי אומנם כיום חזרנו לארץ אבותינו והשותפות באותו חבל ארץ עלולה להטעות, עלולים לחשוב שדי בכך כדי להגדיר אותנו כעם, אבל האמת היא שעצם הנוכחות שלנו בארץ, ואפילו השליטה בה עדיין אינן מבטיחות דבר. כי בלי דבקות בתורה ומצוות אין שום משמעות לנוכחות הפיזית שלנו בארץ אבותינו. והראיה היא שיש זרים הטוענים לבעלות על הארץ וגם יהודים שחותרים לעקר את המדינה מיהדותה ומבקשים להגדיר אותה כמדינת כל אזרחיה. הדרך היחידה להתגבר על ההתקפות האלו היא לשוב לשמירת הברית שכרת עמנו ה'. וכך גם נזכה לשנה טובה ומתוקה.