הַשּׁוֹאָה, באמצע המאה העשרים המודרנית והתרבותית-לכאורה, בה הושמד שליש מהעם היהודי, היא אחד האסונות הגדולים שידעה האנושות והאסון הכאוב מכל של עַמֵּנוּ. אין כאן מקום להשוואות, למעט אולי לחורבן, גלות וְהֵעֲלְמוּת ממלכת-ישראל על עשרת שבטיה בידי האימפריה האשורית; לטבח שעשו קַלְגַּסֵּי טיטוס הרומאי עם חורבן בית שני; והטבח שטבח אַדְּרִיָאנוּס במהלך דיכוי מרד בר-כוכבא. אך אסון השואה לעמנו היה גדול אפילו מגלות בבל, ולבטח מגירוש ספרד.
בשונה מהאסונות העתיקים הללו, ואינספור מעשי הטבח והפוגרומים שחווה עמנו בימי קדם, או לפני מאות שנים, הנה השואה התרחשה כמעט בימינו, ועוד חיים עִמָּנוּ ניצולים וְאוּדִים מוצלים מאש שֶׁאִבְּדוּ בשואה את כל משפחתם בסבל ואכזריות בלתי ניתנים לתיאור. דומה שאין עָם בעולמנו המודרני שסבל אסון כזה ובממדים כאלה.
עם ישראל כולו, בכל תפוצותיו, בִּיכָּה וּמְבַכֶּה את השואה, והשקיע הון תועפות בלמוד והוראת יֶדַע השואה, הנצחתה במקדשי-מעט, כמו "יד ושם" ומוזאוני שואה בישראל ובתפוצות. העולם הכיר אף הוא באסון וקבע יום זיכרון עולמי לאסון זה, ואצלנו הוכרז לדורות "יום השואה".
בישראל, ובעוד מספר מדינות נאורות בעולם, נקבע בחוק שֶׁהַכְּחָשַׁת השואה היא עבירה בָּרַת-עונשין ואכן מספר מכחישי-שואה הועמדו לדין. והנה דווקא כאן, בישראל, יש בשנים האחרונות זילות קשה של השואה.
היבט עגום אחד הוא בעדתיות: מעטים מבין בני עדות המזרח אינם חשים הזדהות עם הסבל של "האשכנזים", כאילו השואה אינה נוגעת להם אלא היא נחלתם העגומה של האשכנזים בלבד.
הגיעו הדברים לכדי-כך שכבר שמעתי, כמו במסגרת התדיינות בהוצאה-לפועל, אמירות נוראות כמו: "חבל שהגרמנים לא הרגו גם אותך!" או "חבל שהנאצים לא חיסלו את כל האשכנזים". בשכבר הימים היו שכינו את האשכנזים "סַבּוֹנִים". אומנם מדובר במעטים המשתמשים בביטויים כגון אלה אך כל אמירה כזו היא כְּמִכְוַת-אש.
גם ראש הממשלה, מר נתניהו, תרם שלא במתכוון לזילות זיכרון השואה בשל השימוש הרב-מדי שהוא עושה בה, תכופות שלא לצורך. לא בִּכְדִי נאמר, להבדיל: "לא תישא את שמי לשווא". חמור מאוד בעיני כאשר נעשה בזיכרון השואה שימוש "הומוריסטי". שימוש כזה, ועוד בטלוויזיה או במופע ציבורי בישראל, גובל באבסורד ולדעתי הוא חָמוּר ממש כמו הכחשת-השואה.
הייתי צופה נאמן בתוכנית הסאטירה המעולה בדרך-כלל "גב האומה" בהנחייתו של
ליאור שליין. אומנם קשה להסכים עם כל שנאמר בה, אך הצגת נקודות ראיה שונות משלך ולעתים מרגיזות, הן חלק יסודי בתוכניות אלו, ממש כמו גם "שחיטת פרות קדושות", גם בתחומי הלאום והדת. בשל טיבה ניתן להשלים עם לא מעט חוסר-טעם שיש בה, עם השימוש חוזר בציון אברי המין כחלק מהשיח, עם בליעת סופי-מילים ומשפטים שלא במקצועיות ע"י חלק מהשחקנים ועוד על-רקע רעשי רקע חזקים מדי, ועוד ועוד. אך השימוש הנלעג בזיכרון השואה מיותר ובעיני גם מחריד.
שמעתי לראשונה את האמירה של
אורנה בנאי שיש דמיון בין מוסלמים, הנכנסים למסגד ליהודים - ערימות הנעליים בכניסה. זועזעתי מהאזכור הלועג לערימות הנעליים, גם של נשים ותינוקות, שהוסרו מִהַשְּׁלוּחִים למותם בתאי-הגזים וּבַמִּשְׂרָפוֹת.
אינני חושב שהיה מוסלמי כלשהו שהתפעל מ"הבדיחה", אך אני, כניצול שואה יחידי ממשפחתי הָעֲנֵּפָה, חשתי כאילו הוטחה בי במפתיע סְנוֹקֶרֶת. מאחר שאיני עיתונאי ואינני "בעל טור" בעיתון כלשהו, המתנתי שמישהו מהצופים, ובעיקר עיתונאי כלשהו יתייחס להתבהמות זו ולא ראיתי כזאת, והנה לפני כשבועיים שלושה חזרה אותה אישה על "בדיחה" זו והפעם אפילו ללא הֶקְשֵׁר לַסְּצֵנָה שהוצגה באותו רגע. בכלל אורנה ומעט גם אחרים בתוכנית זו מלגלגים על השואה ועל הניצולים (רק בגופם) ממנה. שְׁלָיְין, מנחה התוכנית, אף ראה לנכון להתנצל בתוכנית האחרונה לפני ראש השנה, שחלק גדול היה לגלוג על השואה, לרבות ההברקה" החוזרת על סבון ולטעון שאין בהתבטאויות כאלה כל רצון לפגוע, אך האווילות והרוע של אותה "בדיחה" ודומותיה עברו כל גבול של אנושיות או טעם רע.
השואה הייתה אסון וסבל נורא. כה כואב שבמדינת היהודים יש המוסיפים לתרום עוד לסבל.