פעם היו צופי אש, צופי ים, ועוד. היום יש צופי רעש, כלומר מי שעיקר פעילותם הוא הרעשה כבדה על דיירים שלווים בשכונות שבהם נמצאים מרכזי הפעילות של תנועת נוער זו או אחרת. רעש - לעתים מלווה בתופים קולניים - הפך להיות המאפיין העיקרי של הפעילות, וכל המרבה בו הרי זה משובח. יותר רעש פירושו יותר שמחה, יותר מורל, יותר גיבוש, יותר ויותר. רק לא תרבות וערכים. והכל, למען השחתת גרונותיהם של הילדים ואוזניהם של המבוגרים.
פעם היו אולמות שמחה. היום יש אולמות אירועים, שאינם אלא אולמות רעש, שבהם נוהג אותו רעיון: יותר רעש פירושו כביכול יותר שמחה, ואם המבוגרים יסתלקו - כמובן, לאחר מתן ההמחאה, שאינה מתנה אלא החזר הוצאות מימון הרעש - מה טוב! והכל, במקרים רבים, באולמות ובגנים שהם לא רק מטרד רעש אלא גם מפגע בטיחותי המסתיים לעתים באסון.
פעם היו עיריות שהיו אוכפות את החוקים להגנת הסביבה והאזרחים, בין השאר מפני מטרד הרעש. היום יש עיריות שמתעסקות בעצמן בהטרדת האזרחים והנהגים באמצעות מרוצי מרתון, מרוצי אופניים, מצעדי גאווה למיניהם ועוד, חדשים לבקרים.
ומאז שהצטרפו לעולם הרשתות האנטי-חברתיות נוספו לעולם עוד מטרדים וצפצופים וציוצים המשביתים את שלוות האזרחים, את כושר הריכוז שלהם ואת יכולת התפקוד שלהם, הן בבית, הן במוסדות הלימוד והן בכבישים. מי יודע כמה מבין קורבנות תאונות הדרכים הם קורבן הצפצופים המטרידים. המאפיין העיקרי של הרשתות האנטי-חברתיות הוא עילגות ודלות לשונית, יחד עם ריבוי להג ולעז, שאף הם מטרד.
משרדי ממשלה הנוגעים בדבר - המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים, משרד החינוך, משרד התרבות ועוד - אינם עושים מספיק, אם בכלל, כדי להגן על האזרחים מפני מטרד הרעש. בינתיים, למענן ולמעננו, טוב תעשינה תנועות הנוער אם תפעלנה להפחתת הרעש ולהחלפתו בתרבות של ממש במקום "תרבות" הרעש.