הסרט החדש והמושקע "הרצח", על "תעלומת מותו של חיים ארלוזורוב", הוא במידה רבה פיספוס. 85 שנה בדיוק לאחר הטראגדיה הנוראה על שפת הים בתל אביב, שהביאה את היישוב אל סף מלחמת אחים, סרט שהושקעו בו כל כך הרבה זמן, משאבים ועבודה, תמוה הדבר שאינו מסתיים בקביעה ברורה מי היו רוצחי המנהיג הציוני-סוציאליסטי.
אמנם, ב-1985 קבעה ועדת החקירה הממלכתית שהקים ראש הממשלה
מנחם בגין, כי סטבסקי ורוזנבלט לא היו הרוצחים, אבל משלא נתבקשה על-פי כתב המינוי לקבוע מי כן היו הרוצחים, נשארו כל שאר הגירסאות פתוחות. המפיק המוכשר אבי וייסבלאי החמיץ הזדמנות פז להציג קביעה נחרצת בנדון, הגם שסרטו מקבע את התחושה בלב הצופים נעדרי דעה קדומה, שאכן לא יהודים רצחו את המנהיג היהודי.
האחרון משלושת ה"נאשמים", צבי רוזנבלט, עוד היה עימנו בעת שהחליטה ממשלה ב-1982 על הקמת ועדת החקירה הממלכתית, ועדת השופט
דוד בכור, אבל הלך לעולמו בטרם פורסמו מסקנותיה. בנו ישראל רוזנבלט מתראיין בסרט, אבל הלך לעולמו כחודש לפני שהוקרן בבכורה. הוא לא זכה לצפות ב"הרצח", שבו הוא משמיע דברים נוקבים וחשובים.
הסרט הדוקומנטרי הזה מביא באופן הוגן את שלל הגירסאות שצצו ברבות השנים, כאשר מתוכן מתבלטת הגירסה, שיד הבולשת הבריטית הייתה בפשע. החוקר אריה יצחקי מוכיח, שזו שלחה את שני הרוצחים משתי סיבות: האחת, נתגלה להם שארלוזורוב מאוכזב גם הוא מהתנהלות שלטון המנדט ומצדד ב"שלטון מהפכני" יהודי בארץ, והשנייה - במטרה לעורר סיכסוך פנימי ביישוב היהודי. בכך הם הצליחו.
וייסבלאי נהג בהגינות ומעורר עניין ומתח, כשהוא משוטט עם מצלמתו בין שלל הגירסאות, שבוודאי אינן מוכרות לרובו המכריע של קהל הצופים בסרטו, אבל לכלל מסקנה סופית אינו מוביל. "לא חשבתי שאני הולך לפתור את התעלומה", הוא משיב לשואלים אותו, ומאשר שבשורה התחתונה "נשארנו עם כלום".
קצה חוט אבל לא רק ועדת החקירה הממלכתית אמרה את דברה. בשנים האחרונות שמעתי מכמה אנשי שמאל אמירות, שאינן הולכות בתלם העלילה הכוזבת, לפיה היה זה רצח פוליטי וכי הרוויזיוניסטים רצחו את היריב, שניהל מו"מ עם הגרמנים-הנאצים.
כך למשל, ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא אמרה לי בהזדמנות אחת, כי העובדה שבמשך כל עשרות השנים שחלפו מאז הרצח לא נמצא ולו קצה חוט, קצה רמז, שיצא ממחנה הימין, מוליכה אותה להרהור וגם לערעור שלא אנשיו רצחו. חבל רק שבסרט חזרה ואמרה, שהיה זה רצח פוליטי.
עם המשורר חיים גורי ז"ל החלפתי בכמה הזדמנויות מלים על הרצח, והוא אמר לי מפורשות שעל-פי כל הנתונים שבידו, הרוצחים לא יצאו מהמחנה הרוויזיוניסטי. עיקר הסתמכותו הייתה על עדות חברו, איש ה"הגנה" יצחק חנקין ז"ל, ששמע בכלא עכו את שני הערבים הרוצחים מתפארים בכך, ואף העיד זאת בוועדה הממלכתית, למגינת לבם של חבריו במפא"י. כתבתי על כך ארוכות במאמר שפירסמתי זה עתה ברבעון "האומה", לאחר פטירתו של חיים גורי, יוצא חלציה של תנועת העבודה.
בסרט מובאת עדות מופלאה של העיתונאית תמר מרוז, שפירסמה בזמנו כתבת-תחקיר על הפרשה. סיפרה כי יצאה למחקר מנקודת מבט "ברורה", שהיא הולכת להוכיח שאכן הרוויזיוניסטים רצחו. מסקנותיה כתוצאה מהתחקיר המעמיק, והודות ליושרתה, הביאו למסקנה הפוכה לחלוטין. מזל ש
הארץ פירסם בזמנו את מלוא התחקיר האמיץ הזה.
כל אלה לא יניעו כמה מאחרוני השבט המפא"י, וגם כמה מצאצאי קרבן הרצח הנפשע, להמשיך ולדבוק בזדון לב בעלילה נגד אבי וחבריו, להמשיך ולסלף את העובדות, להתכחש לפסיקות בתי המשפט הבריטיים והישראלים בדבר זכאות ה"נאשמים".
לילה קודר לי עצמי ניתן מקום קטן בסרט. מהדברים הרבים שאמרתי בראיון המצולם לאבי וייסבלאי, השאירו לפחות את המשפט שבו אני אומר, שאילו אבי וחבריו יזמו את הרצח, הם היו הראשונים להתפאר בכך ש"חיסלנו את גדול יריבינו", והולכים בשקיקה אל הגרדום.
כמובן, לא עלה אפילו על דעתם של אבי וחבריו לנקוט מהלך נורא כזה של התנקשות ביריב פוליטי. על אחת כמה וכמה בארלוזורוב, שהיה חברו של אבי, שניהם אינטלקטואלים ששוחחו ביניהם על ספרות, בעת שעדיין היה אבי חבר "
הפועל הצעיר" בשנות העשרים טרם הצטרפות לתנועת ז'בוטינסקי ב-1928.
על שפת ימה של תל אביב, בלילה קודר ב-16 ביוני 1933, לפני 85 שנה, התרחשה טראגדיה נוראה לעם היהודי וליישוב היהודי בארץ-ישראל. נרצח בגופו מנהיג ציוני מוכשר, שכל עתידו לפניו בעיקר בתנועתו, בידי שני ערבים מיפו, אך גם נרצח בנפשו מנהיג ציוני במחנה האחר, שהיה ל"נאשם השלישי" ועד יומו האחרון נשא בלבו את צלקת העלילה הנוראה.
קריאתו הנרגשת של אבי משנת 1943, במלאת עשר שנים לרצח, לעלות בצוותא חדא, אנשי שמאל וימין, אל קברו של חיים ארלוזורוב בבית העלמין ברח' טרומפלדור, להתפייס אלה עם אלה ולהתייחד עם זכרו - ואוסיף: להכיר בפסיקות המשפטיות החד-משמעיות - עדיין לא נענתה. האם לא הגיעה השעה לכך?