שנה חדשה היא בריאה חדשה. ליום הפותח של השנה אנו קוראים "ראש השנה", ולא "פתיחת השנה", כי ראש השנה הוא לא סתם נקודה בזמן, אלא הוא הראש של מבנה החיים של השנה החדשה. כמו הראש שמפעיל את כל חיי הגוף, כך גם ראש השנה הוא מקור החיים לשנה החדשה. ההכנות שלפני החג, התפילות בתוך החג, מצב הנפש ביום הזה, מכריע את מה שיהיה איתנו בשנה הקרובה.
הדין של ראש השנה איננו רק על "מי יחיה ומי ימות" או "פרנסה וכלכלה" של חיי הגוף, אלא לא פחות מכך על האופן בו נחיה בשנה הבאה את חיי הנפש. בעל התניא מסביר את הנקודה הזו, ומדייק בלשון התפילה: "זכרנו לחיים" ו"כתבנו לחיים". ה'כתיבה' מתייחסת לחיי הגוף ואילו ה'זכירה' נוגעת לחיים הרוחניים.
אם נתבונן היטב בתפילות ראש השנה, הרי נגלה שכמעט ואיננו מדברים בה על עצמנו. יש פה ושם בקשות מפורשות על צרכים בסיסיים, כמו בתפילת "אבינו מלכנו", אבל עיקר התפילה אינה עוסקת בחיינו הפרטיים, אלא במלכות ה'. אנחנו קוראים לה' "המלך", מתארים את תוקף מלכותו - עוז בידך וגבורה בימינך", ובעיקר - מבקשים ממנו "מלוך על העולם כולו בכבודך".
מה הקשר בין ראש השנה למלכות ה', ומה הקשר שלנו לכול זה? ממליכין להבורא בראש השנה, משום שאז נברא העולם, ולכן נתחדש אז שוב עניין הבריאה הבורא אינו מסיר השגחתו מהעולם כלל, ולולא השגחתו היה בטל מכול וכול.
המלכת הקב"ה היא הפעולה המתבקשת כדי שהקב"ה יחדש שוב את בריאת העולם. פעם בשנה הקב"ה עוצר לרגע, ושואל את עצמו: בשביל מה אני צריך את כל זה? מה נותנים לי בני האדם האלו? ואז, באותה שעה, בני ישראל מכריזים ואומרים: אנחנו חפצים בך ה' יתברך, אנחנו רוצים שתהיה המלך שלנו! אנחנו נעבוד אותך, יש תכלית לעולם! הפנייה החד-משמעית של עם ישראל, ממתיקה את התמונה ומעוררת את מידת הרחמים. הקב"ה שוב חפץ בעולם ומחדש אותו בראש השנה. אומנם מאז המבול כרת איתנו ה' ברית, שהוא לא יחריב את העולם, אך העולם הפיזי שימשיך להתקיים ללא המלכתנו את ה' - לא יהיה אותו עולם. ה' ימשול בו אך לא יתגלה בו, וכך מבאר זאת בעל התניא: "וכח זה ניתן לישראל להיותם מקבלים מלכותו יתברך ברצון... אפילו דור המבול ודור הפלגה שמרדו בה' מכל מקום "מלכותו בכל משלה"... ולכן אפילו בלעם אמר "לא אוכל לעבור את פי ה'".
מלכות איננה רודנות, אלא שלטון שנובע מרצון העם. העם בחר בו והמליך אותו, והוא מצידו בוחר בעם, אוהב אותו ודואג לכל צרכיו. בהפטרת יום ראשון של ראש השנה, שהיא תחילת ספר שמואל, מסופר אודות חנה, אשת אלקנה, הבאה לשילה להתפלל. הנקודה העיקרית של ההפטרה בשייכותה לראש השנה, כנ"ל - הייתה תפילתה בשילה, מסתבר לומר, שהלימוד העיקרי מן ההפטרה בנוגע לעבודתו של יהודי בראש השנה מצוי בתפילת חנה ובפרט לפי הדעה שהובאה בספר השל"ה, שגם תפילת חנה הייתה בראש השנה.
הפטרת תפילת חנה בראש השנה, נכללו בה גם דברי עלי הכהן - "עד מתי תשתכרין..." טענת עלי הייתה שבעת עמידת אדם "לפני ה'", "לפני קודש הקודשים" - אין צריך שיהיה נוגע לו מאומה מלבד המצאו "לפני ה'". אין מקום שיהיה האדם שקוע באותה שעה בבקשות לעניינים גשמיים, ואפילו לא בבקשה כמו "ונתתה לאמתך זרע אנשים", הנהגה זו היא מצב של שכרות שאמנם רצונותיה טובים הם, אבל הם לשם עצמה - "ונתתה לאמתך", היינו שרצונה חזק כל כך, עד שאין היא שמה לב למקום המצאה, שהיא עומדת "לפני ה'".
והיא עונה "ואשפוך את נפשי לפני ה'". לא זו בלבד שתפילתה ל"זרע אנשים" אינה עניין של שכרות, אלא השתפכות של פנימיות הנפש - שזהו דווקא המתאים והשייך למצב העמידה "לפני ה'. בבקשתה נדרה מיד, שאם יתקיים "ונתתה לאמתך זרע אנשים", אזי "ונתתיו לה' כל ימי חייו", כיון שבקשתה ל"זרע אנשים" אינה לשם עצמה, כי אם רק לצורך גבוה המורגש בנפשה פנימה.
בראש השנה חשוב שנזכור גם את דברי עלי הכהן, וגם את תשובתה של חנה, אנו צריכים שתהיה בנו הקריאה לבטל את כל רצונותינו בפני הרצון להמליך את ה', ומתוך כך עלינו לראות איך בעומק הבקשות האישיות מתגלה הרצון האלוקי.
וכשם שבמענה חנה נסתתמה לגמרי טענת עלי, עד אשר, אדרבה, הסכים עימה - ואף נתן לה את ברכתו והבטחתו בזה,: "ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" - בטוב הנראה והנגלה, בבני חיי ומזוני, ובכולם רוויחי.