ישראל נמצאת ב'קווים פנימיים' כשהיא מוקפת אויבים ומדינות שיש לה עמן שלום קר. עם הירדנים יש לנו חוזה שלום, אבל קשה שלא להבחין באיבת הירדנים כלפינו. גם עם מצרים יש לנו חוזה שלום, וגם ממנה נושבת איבה כלפינו. כלומר, מדינת ישראל אינה יכולה לטפל בחזית אחת מבלי להתחשב בשאר חזיתותיה וגם בחזיתות רדומות כביכול.
בשנות החמישים כבר הבינו זאת, ודיברו על ׳מקרה הכל׳ - כשכל מדינות ערב תוקפות את ישראל יחד, כמו בתש"ח. לא חביב במיוחד, אך צה"ל נבנה מלכתחילה גם למצב הזה. מאז זרמו הרבה מים בירדן, והכינרת וים המלח מתייבשים. איננו במצב הצבאי שהיה בתחילת שנות החמישים, אך דבר אחד נותר קבוע - כשהמתמודדים עם אויב, צריכים להתחשב בנעשה בשאר חלקי המשוואה האסטרטגית המורכבת מאוד. מה עוד שחיזבאללה וחמאס מתואמות על-ידי אירן.
במלחמת סיני לחמנו רק נגד המצרים. במלחמת ביום הכיפורים התקשה צבאנו מאוד לבלום את הסורים ואת המצרים גם יחד (ולא הזכרנו את כוחות המשלוח הערביים, שבאו לעזרת הסורים). לעומת זאת, בשל"ג השיגה הממשלה יד חופשית לפעולה בלבנון מבלי שתהיה התערבות מצרית.
מלכתחילה, צבאנו צריך להיות גמיש ומסוגל ללחום בשתי חזיתות וגם הרחק מגבולות המדינה. הוא צריך להיות חזק, מיומן, מאומן היטב ובסדר-כוחות רציני. לכן, ויתור על כוחות שריון נראה לי טיפשי. אם נותקף על-ידי צבא/ות של מדינה/ות, נצטרך שריון, שהוא הכוח העיקרי בקרב היבשה. למיטב ידיעתי, שום צבא לא ויתר על הטנקים שלו לטובת חיילי חי"ר. רובאים מאומנים חשובים, אך יתקשו ללחום לבדם בכוח משולב של טנקים ושל חי"ר. לכוחות למבצעים מיוחדים יש חשיבות רבה, אך הם לא יכריעו מלחמה. זו תוכרע על-ידי כוח משולב שריון-חי"ר ועל-ידי חיל-האוויר. לכן, השילוב הבין-זרועי חיוני ביותר לעוצמת צבאנו. חיל-האוויר אינו יכול להיוותר 'צבא זר ולפעמים ידידותי', כנהוג לכנותו, אלא צריך להשתלב בפעילות זרוע היבשה וזרוע הים. שילוב משמעו אימונים משותפים והיכרות הדדית. זה חל גם על החילות המסייעים האחרים בצבא היבשה - תותחנים, הנדסה וסיור.
חשיבה צבאית בניית העוצמה הישראלית על חיל-האוויר ועל כוחות למבצעים מיוחדים הנה העתקה לא-חכמה של פתרון אמריקני. אצלנו המצב אחר והבעיות אחרות, ולכן הפתרונות צריכים להיות שונים מהמתכון האמריקני.
האם ניתן לבודד את הלחימה בחמאס מהלחימה בחיזבאללה? הדבר אפשרי, אך ברור, שהמתא̤ם האירני של שני ארגוני המחבלים ישתדל להכריחנו להילחם בשתי חזיתות, לפחות, בו-זמנית, וינסה לצרף לזה את בת-חסותו, סוריה.
לכן, השיקול האם לצאת למבצע מוחץ בלבנון, או בעזה, שיסיר את האיום, ויבנה מחדש את ההרתעה הישראלית - מורכב. וטרם כללנו במשוואה מדינות ניטרליות (כמו
האיחוד האירופי וארצות-הברית) ומדינות כמו סעודיה, עומאן ואחרות, שיושפעו מפעולה צבאית ישראלית. גם רשות הטרור מרמאללה יכולה לצאת מגדרה לנוכח פעולה כזו.
מדינת ישראל צריכה מהפכה בחשיבה הצבאית ובחשיבה האסטרטגית, שתוציא אותנו מהקיפאון המחשבתי, שמכה בצבא כבר יותר מחמישה עשורים, מהיום שאחרי מלחמת ששת הימים. מהפכה כזו נעשתה פעם, בשנות החמישים, לפני יותר משישים וחמש שנה - מהפכת 101 - ומאז קופא צבאנו על שמריו. האם
אביב כוכבי יהיה מהפכן, שיביא את השינוי המיוחל, עם כניסתו ללשכת הרמטכ"ל, או שמא יהיה אֶפּיגוֹן, שלא יחדש דבר, וכמו כל קודמיו, ייכנע לשגרה, ויילך בתלם?