בדרום תל אביב התעצמו מרכזי זימה וזנות טרם זרימת גלי פליטים מסודן. טרם בואם של פליטים מאריתריאה התרחשה לה חרפת התחנה המרכזית הישנה וגם חרפת תכנון לקוי של התחנה המרכזית החדשה. ברחוב יסוד המעלה עורערו כל יסודות הקיום ונחסמו הדרכים במעלה הקיום שנים רבות לפני שנחת גונב הגבול הראשון מאפריקה. כל מה שגנוז בשם היפה "נווה שאנן" נחרך טרם בואם של בנים ובנות חורגים לאלוהים ולאדם מיבשת אפריקה.
על אוכלוסייה יהודית חלשה ומוזנחת על-ידי כל הרשויות שנים רבות הוטל העול הכבד של קליטת אלפי אפריקנים. על אנשים קשיי יום, שחלמו על נווה שיהיה שאנן, הוטל לשאת בחיי יום-יום רחובות צפופים ודחוסים. בנייני דירות הוכפלו ואף שולשו מספר הדירות בכל בניין. החיים בבניין דירות ברחוב, שהיה מיועד לשאת את השם נווה שאנן, הפכו להיות סיוט ליהודים ולאפריקנים. למפגש הזה של אוכלוסייה יהודית קשת יום עם מאורות סמים וסרסורי זנות תוצרת הארץ ועם אלפי פליטים נוצלו על-ידי רשויות השלטון להדליק את אש תבערת השנאה.
במקום להתמודד עם צרכים קיומיים של יהודים קשי יום, שיסו אותם בזר שהגיע לשכונות דרום תל אביב. הלכו לפתרון הקל של מתקן חולות בצפון הנגב. האחראים לפתרון השיסוי חייבים לקרוא ולהפנים את ערכי מגילת רות, אותה אנו נקרא בחג השבועות. עת נקרא את המגילה, נשוטט עם בני ישראל בעיר בית לחם, שנאלצו להצטרף אל פליטים עבריים, התרים אחר פת לחם באסם בר הרחק מהמולדת, במקרה שלנו בארץ מואב, בעברו המזרחי של הירדן.
אל חג השבועות אנחנו באים עם סיפור ההיאחזות בארץ כנען, תוך התמודדות עם מהמורות רעב ומלחמות קיום קשות. התמודדות המחייבת אותנו כיום להיות קשובים לקולות מהעבר שלנו כעם. קולות של ההיאחזות בקרקע וקולות של מעידה ונדודים בלית ברירה, נדודים מתוך כאב אחר הלחם אל מעבר לגבול.
בחג השבועות אנחנו נפגשים עם מגילת רות, המספקת לנו שלל תופעות יחידאיות במקרא. רק במגילת רות נמצא תיאור דמות גברית בזיקתה אל האישה - "אֱלִימֶלֶך אִישׁ נָעֳמִי" פרק א' 3. הספרות המקראית מאופיינת בציון זיקתה של האישה, כשהיא נזכרת רק ביחס לגבר - אשת לוט, בת יפתח. חלק רב של המקרים הנשים הן אלמוניות ללא שם, וכל הזהות השמית נתחמת ביחס ובזיקה לגבר. גם כשהן עצמאיות, לרוב הן נמדדות על-פי התועלת שהיא מביאה לגבר - לבעל. כך הוא המקרה בתיאור אשת חיל במשלי ל"א - "הָיְתָה אֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחַק תָּבִיא לַחֲמָהּ... וְנוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעֲלָהּ", או באותו ספר בפרק י"ב 6 - "אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ, וּכְרֶקֶב בְּעַצְמוֹתָיו מְבִישָה".
מדוע אנחנו קוראים את מגילת רות, סיפורה של גיורת מואבייה - שנישאה לבועז, מבני העלית בעירו, בית לחם - דווקא בשבועות, חג המקובל לציין בו את מתן התורה. חז"ל מציעים שני רעיונות עיקריים במענה לשאלה זו. האחת הרואה ברות המואבייה דוגמה לקבלת המערכת שהתורה מייצגת. השנייה יוצאת מנקודת מבט, שבלעדיה לא הייתה ההיסטוריה היהודית יכולה להימשך כפי שנמשכה, בתוקף היותה בסופו של דבר הסבתא רבא של דוד המלך.
רות - בת לעם מואב המנואץ בכתובים - מזדקרת במלוא עוצמתה המוסרית והערכית. היא נותנת שיעור לכל אנשי בית לחם מה זה מוסר. רות עושה להם בית ספר ומכניסה את כל בני העיר הממוקמת בהרי יהודה לרזי רזים של המופת האנושי.
היותה בת לעם המואבי, שהתורה מנדה אותו ואסרה עלינו לבוא בקהלו, חייבה את חז"ל לשורה ארוכה של התפתלויות והתחבטויות, עד שמצאו פתרון. לדבריהם, התורה באוסרה כל מגע וחובת חרם דורות על בני עמון ובני מואב השתמשה בלשון זכר. במקרה שלנו, על-פי "מסכת יבמות", היות רות המואבייה, נקבה, הרי שלגביה לא חלים ציווי החרם והנידוי לדורי דורות. החרם הוא רק כלפי זכרים. כשם שהמצרים במצרים ביקשו את נפשם רק של זכרים עבריים, כך התורה מחרימה רק זכרים מואביים. אודה, שקשה לי ההסבר הפתלתל שבמסכת "יבמות".
אני מתייחס לפתרון במסכת יבמות, "המכשיר" את רות, בת העם הנוכרי, בת העם המואבי, כהיגד דחוק. עבורי, רות אינה זקוקה לשום הכשר מאף לא גורם הלכתי כדי לקבלה בזרועות פתוחות לחיק החברה היהודית גם אם היא מואבייה, שאביה מולידה הוא מנואץ בתוקף היותו בן העם המואבי. עבורי רות היא דמות מופת באומרה לחותנת קשישה, מוכת גורל שאבדו לה אישהּ ושני בניה "אַל תִּפְגְּעִי בִּי (אל תשכנעי אותי) לְעוֹזְבֵךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי - אֵלֵך, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי - אָלִין..." (רות א' פס' 15).
אני מעריץ את רות, שעוצמתה הרוחנית והערכית כופפה הוראה חשוכה ובלתי נסלחת בספר דברים פרק כ"ג 4 - "לא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לא יָבוֹא לָהֶם עַד-עוֹלָם". רות בעוצמתה המוסרית השתיתה דפוס חיים חשוב במסורת ישראל. דפוס המורה לחברה הישראלית את החובה לפתוח את לבה כלפי אנשים, גם בני עמים אחרים, שהגורל התאכזר אליהם כדוגמת רות. אנשים בני עמים אחרים מלומדי סבל, המאצילים עוצמות אנושיות וערכיות. מתחת לרדרים של השנאות אנו עדים לנורמות אנושיות. ארץ מואב פתחה את שעריה לפליטי רעב עבריים, ביניהם משפחת אלימלך מבית לחם יהודה לתקופה של 10 שנים. ארץ יהודה פותחת שעריה לבת ארץ מואב מוכת סבל של אלמנות ושכול. ואילו כיום אנחנו עושים את שאסור היה לנו לעשות רואים במתקן חולות את הכתובת.
לצערי, בחברה הישראלית קיים ממסד, המערים חומות אטומות לב כלפי המבקשים מאיתנו סעד. ההיסטוריה הישראלית הרוויחה סבתא רבתא נדירה באישיותה ממנה צמח בתוכה מלך בישראל, שניווט מהלכים חשובים בהיסטוריה שלה (גם אם יש לי הסתייגויות רבות מהתנהגותו המוסרית), אבל אנחנו כחברה כיום מפסידים רבות. מי יודע כמה נשים אצילות נפש הפסדנו בהתעמרות ובבוטות הממסדית כלפי מהגרות עבודה, שאחרי השימוש בהן זרקנו אותן. מי יודע כמה נשים כדוגמת רות, ילדיהן וילדותיהן נמצאים בין כותל בית-הספר "רוגוזין" ברחוב עליה בתל אביב. אך מלתעות שררה ושוטרי משטרת "עוז" תלשו יותר מדי פעמים אימהות מבתיהם בשעות לילה והראו להן את הדרך למטוס או את הדרך למאהל אוהלי החרפה במתקן חולות בנגב.
בין הקריאה להשמיד את עמלק "מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּוֹר וְעַד שֶׁה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' ט"ו 3) ולהחרים את מואב "לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׁירִי לֹא יָבוֹא... עַד עוֹלָם" (דברים כ"ג 4) אני בחרתי בציווים ההומאניים והמוסריים של מגילת רות, מגילה המלמדת אותנו לקבל את האחר, להתייחס אליו בכבוד ואף לפתוח אליו את הלב.
קריאת מגילת רות חייבת להיות מלווה בדרישה לאמץ את ערכי מגילת רות ולא את ההתלהמות של שרת התרבות החדשה, שבחוצות הכרך קראה לעברם של אותם מוכי גורל סרטן. נזכור, לעברה של אפריקה נדדו אברהם אבינו וגם בני יעקב, לעברה של עבר הירדן המזרחי נדדו משפחות מלב ארץ יהודה לתור אחרי הלחם. עד יעבור זעם הרעב והאימה, עד יעבור זעם הפחד מפני מוות המצפה להם, נתייחס למוכי הגורל מאפריקה שגנבו גבולות באמות המידה המוסריות והערכיות של ספר הספרים.