ארבע נקודות לעניין המתיחות במפרץ הפרסי בעקבות הפגיעה בשתי מיכליות נפט במפרץ עומאן בשבוע שעבר - האחת, אירן. לא צריך להיות שום ספק שהיא עומדת מאחורי הפגיעה במיכליות. לא הייתה כאן תעוזה אירנית, אלא להערכתי צעד של ייאוש מהחנק הכלכלי האמריקני העומד לרסק את כלכלתה ולפגוע בעמידות המשטר מול בעיות הפנים שלו. על פניו בא הצעד הזה להזהיר את העולם כי אם ארה"ב לא תאפשר לאירן לייצא נפט, אז אירן לא תאפשר לנפט ערבי לצאת מהמפרץ הפרסי.
מטרות הצעד הזה הן להערכתי: לגרור את ארה"ב לפעולת תגמול צבאית, וליצור בהדרגה מצב בו המפרץ הפרסי מצוי במצב מלחמתי ובכך להעלות את מחירי הנפט בעולם; ליצור בכך לכידות אירנית פנימית מחד-גיסא, ומאידך-גיסא להעמיד את טראמפ בפני האפשרות המצמררת של כניסה לבחירות לנשיאות כשארה"ב מסובכת בלחימה. וכל זאת, בתקווה שטראמפ יקטין את עניבת החנק הכלכלי על אירן, או למצער להיכנס עמו למו"מ מעמדת כוח. יש כאן משהו המזכיר את החמאס ואיומיו מול ישראל.
השנייה, ממשל טראמפ. לדעתי אין לו עכשיו כוונה לצאת לפעולה צבאית נגד אירן ולשחק לידיה. להערכתי כל מי שחיכה ומחכה למהלומה צבאית אמריקנית, או חושב שארה"ב חוששת לצאת למלחמה - טועה. מהרגע הראשון טראמפ חוזר ואומר כי הוא לא רוצה מלחמות (למעט נגד אירן שבדרך למשק גרעיני), ואין לו שום כוונה שחיילים אמריקנים ייהרגו; יש לו אומנם עוצמה צבאית שאין כיום לאף מדינה בעולם, אך ארגז הכלים של המדיניות שלו היא ה
בראש ובראשונה למנוע ממנה לייצא נפט, המהווה למעלה מ-80 אחוזים מהכנסותיה. לכן לדעתי בטווח הקרוב המהלכים האמריקנים המרכזיים יהיו: מעל לכל, להדק עוד יותר את החנק הכלכלי. זה כנראה יכלול גם מאמץ להוריד את מחירי הנפט אל מתחת ל-50 דולר לחבית, ולפגוע במרכזי הכובד הכלכליים של משמרות המהפכה. כמו-כן די ברור שהוא יחתור ליצור דה-לגיטימיזציה לאירן, על-ידי חזרה עקבית של הצגת עדויות על אחריותה לפיגוע, ויפרוס מערך איסוף מיוחד לכיסוי מלא של כל המפרץ הפרסי על נמליו. המכשול העיקרי העומד בפני טראמפ הוא הפילוג הפנימי הקשה המכרסם בחברה האמריקנית, כאשר המפלגה הדמוקראטית מתנגדת לכל מהלך שלו ומכינה עצמה לבחירות ב-2020.
השלישית קשורה לאיחוד האירופי. כאשר ישראל רק מתכננת להוסיף כמה בתים בירושלים רבתי, מיד האיחוד יוצא בגינוי. ועכשיו, כאשר נפגעים נתיבי שיט בינלאומיים, האיחוד שותק (לפחות עד 19 יוני). בולט בעיקר מקרון הצרפתי שכאילו נשרף יחד עם הנוטרדם. רק בריטניה, כדרכה ההיסטורית, התייצבה לימין ארה"ב בצורה ברורה. גרמניה, המובילה את האיחוד, מסרבת לפי שעה להודות שאירן אשמה בחבלה במיכליות. לא רק זאת, היא כל הזמן מחפשת דרך פיננסית על-מנת לעקוף את הסנקציות האמריקניות על אירן. קשה להאמין אבל אירופה "הנאורה" היא לפי שעה במחנה אחד עם אירן נגד ארה"ב.
הרביעית קשורה לנפט. בעבר, פגיעה בשייט במפרץ הפרסי הייתה מזניקה באחת את מחירי הנפט. זה לא קרה הפעם. כי ארה"ב לא תלויה יותר בנפט המזרח תיכוני. היא הפכה למפיקת הנפט הגדולה ביותר בעולם (כ-13 מיליון חביות ביום) וליצואנית של נפט זול. יחד עם סעודיה, התלויה כיום ברצון הטוב של טראמפ, ארה"ב יכולה לתמרן במשק הנפט העולמי, בכמויות ובמחירים.
אז להיכן אנו הולכים במפרץ הפרסי? להערכתי ההתפתחויות יהיו תלויות במידה מרובה בהחלטות שיקבלו האירנים המצויים בדילמה קשה במצב קשה: האם להמשיך בפגיעה בשייט במפרץ, והאם לממש את האיומים ולהמשיך בהפרת הסכם הגרעין ולהסתכן לבטח בבידוד עולמי, או לוותר על הכבוד ולהיכנס לדיאלוג עם טראמפ? לך ותדע נפשו ומוחו של חמינאי, המנהיג הרוחני האירני, ומחשבתם של ראשי משמרות המהפכה.