כאשר הייתי בן 12 בערך, נכנסתי למשטר של יום לימודים ארוך. עד הצהריים למדתי בביה"ס הממלכתי בכפר ויתקין. אחה"צ למדתי בבי"ס שדה של אבא שלי. בצהריים הייתי לובש בגדי עבודה, לוקח בדלי את ארוחת הצהריים של אבא ושלי, והולך לחלקת העגבניות שלנו ברגל, מהלך שלושת רבעי השעה בחום הקיץ. שם בשדה, החלה המחצית השנייה והרצינית של יום הלימודים שלי.
ישבתי עם אבא על האדמה, שהיתה גם הכסא וגם השולחן שלנו, אכלנו את פת הצהריים ועבדנו עד החשיכה בקטיף העגבניות.
אבא לימד אותי לאהוב את האדמה, לכבד אותה ולהעריך אותה. אבא לימד אותי לחלוב פרות, לגדל תרנגולות, לגדל תפוזים, אספסת, תירס וירקות, והיה בטוח שהכין אותי טוב טוב לחיים.
היום, חלקות האדמה הקטנות לא מפרנסות את בעליהן. הפרדסים נעקרו, ובחורף מגדלים תבואות חורף הניזונות ממי הגשמים. בקיץ האדמה נחה, כי אסור לגדל גידולי שדה במים שפירים.
היום לאחר 70 שנה של רומן אהבה בן 3-4 דורות עם האדמה, רומן שידע עליות וירידות, מריבות והשלמות, כמו בכל רומן. כיום, הרומן החקלאי בחלק מהאדמות מגיע לסיומו. היום, עשוייה האדמה לתת הכנסה למעבדיה/בעליה/אוהביה אבל לא מחקלאות, אלא באם תעבור שינוי יעוד… והכנסה זו עומדים לגזול מבעליה אוהביה.
באביב, בחמסינים, כשאבא היה עושה גומות בפרדס עם טוריה, היה פורץ לו שטף דם באף. הוא היה שם קצה של ממחטה באף, קושר, עוצר את שטף הדם וממשיך לעבוד.בימים כאלה, האדמה רוותה מדמו, מזעתו וממימיו.
בשנת 1951 כאשר הייתי בן 13, היתה שנה טובה בקלמנטינות. בסוף השנה נשאר קצת כסף פנוי. בארוחת הערב, עלתה לדיון השאלה מה לעשות בכסף שנשאר. אמא שמעה שיש מין מכונה כזאת שמכבסת בעצמה, ורצתה אחת כזאת. אבא אמר שצריך מחרשה חדשה לפרד לקראת עונת זריעת החצירים. האדמה זכתה. היא קיבלה את המתנה. אמא פרשה את ידיה האדומות על השלחן, עם האקזמה הבלתי נרפאת בין אצבעותיה, ואמרה: "אין דבר, אני אכבס שנה נוספת את הכביסה על לוח הכביסה מהפח".
לפני ארבע שנים שכלתי את בתי הצעירה שנעקרה מנוף משפחתינו. לפני שבועיים עקרו את חלקת האבוקדו השנייה שלי, כי מחיר האבוקדו אינו יכול לשלם את מחיר המים הדרושים להשקיית המטע. אותו הכאב פילח את חזי בשני המקרים. לא הלכתי מאז לראות את כלימת המטע המחולל שאבי מורי ואני נטענו. לא יכולתי לראות את מה שהיה המטע המפואר שלנו, שהובל בשלוש משאיות לשמש כעצי הסקה וגחלים.
אז לידיעת כל מאן דבעי: זכותינו ובעלותינו על הקרקע רשומים באותיות של דם על לוח ליבו של האלהים, ורק מי שעיבד את האדמה הוא הוא מורשה החתימה אצל האלהים ויכול לשנות את הכתוב. ובשום פנים ואופן לא הפוליטיקאים, ולא העורכי-דינים, ולא היועצים המשפטיים וכבוד שופטי הבג"צים למיניהם.
ואני הקטן החתום מטה, שאני חילוני העובד בשבת, נוסע בשבת, לא צם ביום כיפור, ואני, שאני נכדו של הרב שלום אריה הכהן שבצ'ינסקי ז"ל מהעיירה סובלק שבליטא, ונכדו של ר' ברוך שקולניק ז"ל מהעיירה ברשד שבאוקראינה, שהם וב"ב הועלו על המוקד בגלל יהדותם, אני מצהיר בזאת שאני דתי גדול ואני שומר את כל חגי ישראל במועדם, אבל אלהי הוא אלהי האדמה. ולאלהים הזה יש חוקים משלו. ואני, שהאכלתי תרנגולות ועיבדתי את האדמה וחלבתי פרות בשבתות וימי כיפור, אני נחשב אצלו צדיק גדול.
ואני יודע את זה, כי אני שוכב על האדמה, מקשיב לקולה, והאלהים מדבר אלי, ולכל שאר עובדי האדמה מתוך האדמה.
מצטער, אבל את שפתו יכולים להבין רק עובדי אדמה.