המאורעות הקשים של הימים האחרונים, הפרעות והפוגרומים שערכו ערבים ביהודים, נועדו לעזור לנו לפקוח את העיניים ולראות את המציאות כפי שהיא, שלא ייתכן דו-קיום שוויוני אמיתי בין יהודים לערבים. כי יהודים הם יהודים ותמיד ישארו כאלה, לא משנה כמה ישקיעו במאמץ להידמות או להתקרב לאחרים. ואדרבה, ככל שמנסים להתקרב ולקרב כך מעמיקים את הריחוק ובסופו של דבר פוגעים גם בעצמנו וגם בהם. אז האם המאורעות הקשים שחווינו ועדיין לא נסתיימו יעזרו לנו לפקוח את העיניים? הלוואי, אבל אני בספק. כבר עשרות שנים שהמדינה שהתכוונה להיות 'מדינת היהודים' נעה בהובלת עמותות מוכרות בכיוון של 'מדינת כל אזרחיה' כשלכאורה ערך השוויון הוא הערך העליון.
העמותות הנ"ל מכתיבות תכני הדרכה למערכות השלטון השונות וכתוצאה מכך יש להן המון שגרירים התופסים עמדות מפתח בכל המערכות המשפיעות באופן ישיר על איכות חיינו. האמצעי העיקרי שלהן להשפעה על המון העם הוא השימוש המאוד מכוון בשפה; הן תמיד בעד הטוב, הכי טוב, "שלום עכשיו" "איכות השלטון" "מסרבים להיות אויבים" "רבנים למען שלום" (אם יש עמותה כזאת) רק שהטוב שלהן הוא רע מאוד לעם ישראל בכלל ולכל אחד מאיתנו בפרט. קודם כל מפני שבמשתמע, האחרים אינם רוצים שלטון איכותי או שלום וכו' וזו השמצה גסה שמשפיעה על יהודים תמימים בארץ ובחו"ל וכמובן גם מזיקה לנו בדעת הקהל. וחמור יותר, היא מציגה אותנו כנחותים מוסרית.
כאמור, למי שעוקב אחרי פעילותן של עמותות אלו בעיניים פקוחות ברור שהמגמה שלהן היא לבטל את הייחוד היהודי ולהגיע ל'מדינת כל אזרחיה'. ומה עושים עם אלה שמסרבים לוותר על זהותם היהודית? מסיתים נגדם. הם הכי מסוכנים לקיום המדינה (של כל אזרחיה) הם יותר מסוכנים מהחיזבאללה. והכי מסוכנים הם נערי הגבעות שעקב מסוכנותם וההתעקשות שלהם במעשים על יהדותה של המדינה, הוקמה במיוחד עבורם מחלקה מיוחדת בשב"כ ועוד יחידה מיוחדת במשטרה. המון אנרגיות הושקעו בדיכויים, כל כך הרבה עד שלא נשאר מספיק כדי לזהות את הסכנה האמיתית שבפשיעה הלאומנית הערבית. ואפילו כעת ממשיכים להתייחס אל הפשיעה הזאת במישור הפלילי.
לחזור למחויבות הבסיסית
טוב, אבל אנחנו אמורים לדבר כאן על פרשת השבוע, איך זה קשור? ובכן בפרשה שקוראים מיד לאחר מתן תורה יש תופעה מוזרה, שנים עשר נשיאי השבטים מביאים קרבנות זהים לחנוכת המזבח והתורה חוזרת ומספרת על כל קרבן באותן מלים בדיוק. הנה דוגמה של קרבן אחד משנים עשר (במדבר ז): קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן--לְמִנְחָה. [יד] כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב, מְלֵאָה קְטֹרֶת. [טו] פַּר אֶחָד בֶּן-בָּקָר, אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ-אֶחָד בֶּן-שְׁנָתוֹ--לְעֹלָה. [טז] שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת. [יז] וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, בָּקָר שְׁנַיִם, אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה, כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה חֲמִשָּׁה: זֶה קָרְבַּן... הרעיון הוא שבדעות אנחנו אמורים להיות שונים זה מזה, אבל לא במעשים.
ברובד המעשי כולנו מחויבים לתורה שקיבלנו בהר סיני. מעבר לזה טבעי לגמרי שיהיו דעות וכוונות שונות לאותם מעשים. וזה מה שמודגש בקרבנות הנשיאים, כולם היו מחויבים לאותו רעיון אבל לכל אחד היה את עומק הכוונה שלו. ובלשון הרמב"ן: נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד, וזולתו - כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו. וכמובן, לא היה בהם אחד ששאל 'בשביל מה זה טוב שגם אני אביא את אותו קרבן בדיוק', כולם הרגישו שותפים ושמחו בשותפות זו. כי כולם היו מחויבים לאותה תורה שקיבלו מסיני עשרה חודשים קודם לכן. והרי על בסיס המחויבות הזאת אמור להתנהל עם ישראל מאז ועד בכלל. וכאשר זונחים את המחויבות הבסיסית הזאת, מתחיל בלבול שעם הזמן מגיע לכדי תוהו ובוהו.
ומה הצפי להמשך? אומנם לנו לא ניתנה נבואה, אנחנו עוד לא ראויים, אבל הנה מה שאומר הנביא ישעיהו (פרק נט): [יט] וְיִירְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת-שֵׁם ה', וּמִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ אֶת-כְּבוֹדוֹ: כִּי-יָבוֹא כַנָּהָר צָר, רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ. [כ] וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב--נְאֻם, ה'. אומר על זה רבי יוחנן (סנהדרין ח/ב): אם ראית דור שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו (למשיח) שנאמר כִּי-יָבוֹא כַנָּהָר צָר, רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ. וסמיך ליה וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל. אנחנו יכולים לזרז את התהליך, להביא להתגלות מיידית של המלך המשיח, כל מה שנדרש מאיתנו הוא זיהוי נכון של המציאות שבה אנחנו חיים והודאה בטעות שעשינו כשהשלינו את עצמנו שנוכל להידמות לעמי העולם. כך נתחבר שוב לזהות שלנו כיהודים ומיד נזכה שיבוא לציון גואל.