ביום שבת (08.04.2006) ביקרתי בבית החולים לניאדו שבנתניה. ביקרתי אדם שקיבל התקף לב לא קל והגיע לבית החולים מונשם. כידוע לכם, בית החולים הוא בית חולים דתי. מכיוון שהוא היחידי שנמצא בנתניה, כל אוכלוסיית נתניה מגיעה אליו בשעת חרום.
המחלקה נמצאת בבנין הישן יותר של בית החולים. מבנה די מוזנח. אך הרגשת ההזנחה מתחילה עוד בכניסה לבית החולים, כאשר אתה נתקל במגרש החנייה של בית החולים, מגרש שלא היה מבייש כל בית חולים בעולם השלישי. נו טוב, הצלחנו לחנות ומיד פנינו לבניין שבו שוכנת המחלקה לטיפול נמרץ ללב.
עברתי בקומת הקרקע שבה נמצא גם המיון של בית החולים. הרצפה מרוצפת ברצפות בטון שראו ימים טובים יותר. הקירות מקולפים. הדלתות לא נצבעו מאז התקנתן. השירותים דומים יותר למחראות מימי הביניים. המעליות מרופטות. אני עולה לקומה הראשונה שבה נמצאת המחלקה לטיפול נמרץ ללב.
המחלקה די מסודרת ונקייה. הציוד ברמה טובה. אך לא על כך ברצוני לספר. היום הוא יום שבת. במחלקה עובדות אחיות יהודיות ועובדות ערביות. ובכן השיטה עובדת כך: האחות היהודיה ניגשת לחולה, רואה מה הבעיה, הולכת לשולחן המחלקה, קוראת לאחת העובדות הערביות ואז כמו בימי הביניים, האחות היהודיה מראה לעובדת הערביה היכן ללחוץ בלחיצי המכשור הרפואי והעובדת הערבייה לוחצת על הכפתור המתאים.
כך זה נמשך כמה דקות ואז האחות היהודיה אומרת לעובדת הערביה מה לכתוב בגיליון של החולה הצמוד למיטה. העובדת הערביה רושמת את מה שמקריאה לה האחות היהודיה וכך זה הולך ונמשך לאורך כל היום. אתם מבינים? אני למדתי שפיקוח נפש דוחה שבת, הוא אפילו דוחה יום כיפור, אך היהודים הדתיים בבית החולים לניאדו לא שמעו על כך, על כן שיטת גוי של שבת עובדת במלוא המרץ. הצלת חיים היא חשובה, אך שמירת השבת חשובה יותר.
ברצוני להוסיף עוד מספר פרטים על ביקורי בבית החולים לניאדו. יש לציין שבית החולים עשה מאמץ כביר להתכונן לפסח. עד כדי כך המאמץ כביר עד אשר אסר כל הכנסת מזון לבית החולים. מזון שהמשפחות מביאות לחולים. השיא הגיע לידי כך שאפילו בקבוקי משקה סגורים, כגון קולה או מיצים ואף מים מינרליים נאסר על הכנסתם. אפילו שהבקבוקים סגורים הרמטית ונכתב עליהם "כשר לפסח".
הגדיל בית החולים לעשות והציב עשרות שומרים שיפשפשו בכל ציודם של כל המבקרים וישלפו כל דבר מזון, גם אם הוא כשר, מתיקיהם של המבקרים. עד כדי כך שהשומרים החרוצים בכלל לא מתעניינים בכלי הנשק או חומרי החבלה. כל מה שהם שואלים האם יש מזון ורק את זה הם מחפשים בכלי המבקרים.
ברצוני להוסיף עוד נקודה חשובה לטובת המבקר בפעם הראשונה בבית החולים הזה. המבנים מוזנחים. הגינה אינה קיימת כלל ואם יש פה ושם שרידי גינה, הם נראים כמו פליטים ששרדו. הקירות מלוכלכים. בכל מקום שולטת עזובה. כל הנאמר הוא על הצד הישן של בית החולים, בצד החדש, למזלי, לא ביקרתי.
לפעמים נדמה לי כי אני נמצא במנהרת הזמן אי שם בימי הביניים. גם במחלקות אין סדר. הכל נראה כאילו הוא זמני, חלק מהרצפות והקירות פשוט מלוכלכים. המעלית ישנה נושנה, מלאת טינופת וצבע ונראית זוועה. זה בית החולים לניאדו בעיני המתבונן וכפי שיאמרו הדתיים בינינו: ירחם השם.