מונולוג של חולה נפש

שלום, קוראים לי יוסי וזיילין, ואני חולה נפש. מאז שאני קטן, חיפשתי בלגנים. לא היה סיכון שלא לקחתי על עצמי. בניגוד לילדים אחרים, הפחד שלי לא שיתק אותי. להיפך, הוא גרם לי לריגוש, שלא יכולתי לוותר עליו. התמכרתי לו. כמה דוגמאות: לא פחדתי מילדים יותר גדולים ממני. בגיל 12, הלכתי מכות עם ילד בגיל 14. הוא פוצץ אותי ממכות. יום אחד אחרי, ארבתי לו מאחורי עץ ליד ה"ברזייה", וכשראיתי אותו מגיע לשתות, יצאתי מאחורי העץ, ועם קרש, בכל הכוח דפקתי בו בראש - מאחורה. השיניים שלו נתקעו בברז ונשברו. הראש שלו נפתח, ואני ברחתי. מאז, אף אחד "בביצפר" לא התעסק איתי. גם לא הגדולים. כשהייתי בכיתה ח', נסענו לטיול שנתי ברמת הגולן. בשלב מסוים, הגענו לגדר שעליה כתוב בשלוש שפות: "עצור! זהירות, שדה מוקשים". המדריך הסביר שמדובר במוקשים שהשאירו הסורים, וצה"ל הקיף בגדר את כל השטח. פתאום חשתי בדחף חזק, לנסות ולחצות את השדה הזה. ידעתי שמול העיניים של המורים והמדריך, אין סיכוי שיאפשרו לי. כמה שעות אחרי, הצלחתי לחמוק מהקבוצה, לא לפני שגיליתי לחברי הטוב נימרוד על תוכניתי. ראיתי פרצה בגדר, והזדחלתי דרכה. אחרי שעשיתי כמה עשרות מטרים, ראיתי את כל הכיתה מאחורי הגדר, והמורה שלי צרח לתוך המגפון "עצור, אל תזוז"! עצרתי, הסתכלתי עליהם, ו...המשכתי ללכת. ראיתי את מבטי האימה של הבנות - ומה זה נהניתי. לעולם לא אשכח את הכמויות העצומות של האדרנלין שהציף אותי. לא אלאה אתכם בכל הסיפור, רק אומר שמחלץ עם מסוק, שלף אותי בעיצומו של הטריפ. תוך כדי זה שהמורה צרח עלי, צחקתי לו בפנים, והזהרתי אותו שלא יעז להרים יד, מפני שזה יהיה סופו. הוא ידע שאני רציני. בתקופת הטירונות, בעיצומו של משחק שש-בש, הצמדתי רובה לרכה של המפקד שלי. ארבעה חודשים ביליתי כמו מלך, בכלא ארבע- ושוחררתי. חבל, דווקא התאים לי הכלא - עשו הרבה כבוד. חמש שנים אני מתפוצץ מקנאה בתושבי שדרות. כולם קוראים לה "עיר הקסאמים", ואני קורא לה "עיר האקשן". יש משהו מטריף חושים בידיעה שעשרים שניות אחרי ששומעים "שחר אדום", נופל טיל. חיים בתוך רולטה - מה יכול להיות יותר מגניב מזה? עכשיו אני שומע, שראש הממשלה אולמרט, מתכוון לבצע תוכנית מדינית שהוא קורא לה "התכנסות". יעני, לעקור עוד ישובים. את האמת, אין לי שום דבר נגד מתנחלי יו"ש, אבל אם הם אלה שעומדים כחיץ בין טילי קסאם, לעיר שאני גר בה (כפ"ס), אז לא איכפת לי שיעקרו אותם. אני רוצה את אותו הריגוש, שיש בשדרות. גם אני אזרח, וגם לי מגיע... ואם יש בין הקוראים שמאמינים שההתכנסות תביא שקט, להם אני אומר: אתם יותר חולים ממני...