לוּ אני הייתי עיתונאי, חברו של ראש הממשלה, אשר תפקודו כה לקוי, ואשר החלטותיו כל כך לא שקולות ולא מאוזנות, ואשר או-טו-טו עומד בפני משפט הציבור וההיסטוריה, ולו הייתי חסר חוש שדרה, עם אפס בריבוע של אתיקה עיתונאית, מה הייתי עושה?
1)הייתי תומך בראש הממשלה - בכל אותן החלטות ופעולות שכבר נעשו ואי אפשר לתקנן.
2)הייתי מאשים את ממשלות העבר, את צה"ל את הציבור בכל הנושאים האלה.
3)הייתי לוקח כל החלטה שקולה של צה"ל והופך אותה לגזר דין סופי ומוחלט נגד הצבא.
4)היית מזגזגז לפי הזיגזגים הצפויים של ראש הממשלה.
5)הייתי מטיל את האחריות למצב על חבריו של אולמרט לממשלה.
6)את מחדליו של אולמרט היית צובע בצבעים ורודים, כאילו אנחנו בטיול שנתי, ובייחוד תולה בו דברים שאותם הוא יכול לתקן ביום ראשון, כמו למשל הצורך לבקר ביישובי הצפון.
אבל איך אפשר בלי קצת ביקורת על החבר, אחרת כולם יבינו שחבר נשאר חבר, ומיד נגיע למוקדה של אותה ביקורת.
אבל דן מרגלית הוא עיתונאי עם אתיקה, הוא ודאי לא ינהג כמוני, ולכן הוא כותב כך, יום ו' במעריב:
"לא כל שיעול מתעתע של נסראללה מצדיק לנצור את האש" - לא, דן מרגלית לא שואל כיצד נסראללה עדיין משתעל בכלל (ידוע שעל-מנת להשתעל צריך גם לנשום).
"אם יש בידי בממשלה הישג מדיני - זה טוב מקרבות ושכול" - ואת זה הוא לא אמר כשאולמרט קיבל את ההחלטה האומללה הזו לצאת למלחמה הזו, ללא כל הכנה של הצבא ושל העורף, ודן מרגלית גם לא בא עמו חשבון על כך. חברים לא?
"נוצרה מציאות חדשה, גם בעורף שממשלות לא הכינו במרוצת השנים" - איזה נוצרה, אולמרט יצר אותה, בחוסר אחריות משווע, מה לא יכול היה להמתין, להערך ואז לתקוף??
"הבעיה עם ראש ממשלת ביירות היא שהוא..." ומה עם הבעיה של ראש ממשלת ירושלים, הוא הוא האחראי למצב הזה. הוא יזם את ההסלמה, במו ידיו.
"במקומו של אלוף אורי אדם היית אורז והולך הביתה..." - קרבן הם מחפשים על-מנת להשליך על כתפיו את כל מחדלי ראש הממשלה, והם גם מצפים שהקורבן יניח צווארו מתחת לסכין. אלוף אדם, אל תוותר - אנחנו לצדך - לא תהיה יותר ועדת חקירה אשר רק הצבא ייפגע ממנה, אנחנו זוכרים את 73, אנחנו הפליטים של המלחמה הזו, היינו אז בני 18, זוכרים את התנהגות הממשלה לפני ולאחר המלחמה. המלחמה ההיא נצרבה בנפשנו, וכל עוד נשמה באפנו, לא יקרה עוד כדבר
השָפֵל הזה בישראל.
"במקומם של שמעון פרס ועמו אלי ישי הייתי בוש מהימנעותי בממשלה" - ואני במקום אולמרט, פרץ ולבני הייתי בוש בחברותי בממשלה.
וכאן מגיעה הנקודה המכרעת נקודת הביקורת של החבר על חברו.
"איפה אולמרט?", כותב מרגלית באותיות קידוש לבנה בציפייה שהממשלה תראה עצמה יותר ביישובי הצפון, ואני בטוח שאולמרט יקשיב לזעקת החבר, ויעשה איזה טיול או שניים לצפון, או ישלח את מנכ"ל המשרד. ואז אנו מגיעים לשיא השיאים:
"במקומו של אולמרט לא הייתי מגלה כי עד לפני שלושה ימים לא קיבלתי תוכנית התקפית מהמטכ"ל. מפני שזה מעורר שאלה קשה היכן הפיקוד של צה"ל, אבל גם היכן ראש הממשלה, שלא דרש ולא לחץ ולא ציווה ולא קיבל".
הכאה על חטא, ממש הכאה על חטא.
ומהו החטא? החטא הוא שאולמרט
גילה לציבור את המחדל העיקרי של המלחמה הזו. מלחמה יזומה על ידינו,
שאף אחד לא נערך לה מראש .
בעיני מרגלית הבעיה היא בגילוי של העובדה המצערת הזו ולא בעובדה עצמה!!!, קאפיש??
והוא שוכח בכלל שחובתו כעיתונאי בכלל ועל-פי תקנון האתיקה בפרט לשמור על זכות הציבור לדעת, ודאי שאסור לו לייעץ ולהדיח את ראש הממשלה כאשר הוא משתף את הציבור במחדל הענק שלו, מחדל חוסר ההיערכות המוחלט, אי בדיקת התוכניות - טרם החלה המלחמה הזו.
מרגע שהציבור יודע שמדינת ישראל יצאה למלחמה כאשר תוכניות המגננה, הספיגה, והמתקפה לכל המתארים, לא הוצגו לה, מראש, טרם נורתה הירייה הראשונה, והממשלה, ראש הממשלה, שר הביטחון, גורמי המודיעין האזרחיים, לא נתנו הערות בכל הרמות, וההערות לא תוקנו, והצבא לא תרגל, ומערכות המשק לשעת חירום לא תרגלו - הציבור היה צריך לעלות בהמוניו לקריית הממשלה, ולדרוש את סילוקה של הצמרת לאלתר,
והעיתונות היתה חייבת לעמוד בראש .
ודן מרגלית, העיתונאי הבכיר, היה מבכר לשמור על הישבן של פטרונו, במקום לברך את ראש הממשלה על הגילוי, ולדרוש ממנו להתפטר לאלתר עקב תוכנו הסנסציוני והשערורייתי של אותו גילוי.
אז דן מרגלית הוא אכן דובר ראש הממשלה, משרתו של אדון אחד, ובמקום לדאוג שהמידע שהציבור זכאי לו, נמסר לציבור, הוא מתעסק כבר בכסת"חים של ועדת החקירה, הוא מתעסק בהסתרת מידע, ובהדחה להסתרת מידע, אבל זה לא יעזור לו. ראש הממשלה והעיתונות זה צמד מנצח, אך לא בכל מצב ולא בכל מיתאר, בייחוד לא במחדל הענק והמשותף הזה של השלטון ושל העיתון (ודן מרגלית לא לבד, יש לראש הממשלה עוד הרבה חברים בעיתונות, להערכתי לא זמן רב).
בשל ניסיונו של דן מרגלית לטפח ולעודד מניעת מידע מהציבור, וזאת בניגוד בולט ובוטה לתקנון האתיקה - הגשתי נגדו ונגד כל צמרת הפיקוד שלו במעריב, תלונה למועצת העתונות.
סעיף 2 לתקנון האתיקה:
חופש העתונות ואחריותה המקצועית
2. עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות
ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שרות מקצועי ובפרסום מדוייק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.