העיתונים מלאים במסקנות וחשבונות נפש וגזרי דין ותסריטים כאלה ואחרים, אבל כל זה אינו מקהה תחושה עמוקה של "אז מה בעצם היה לנו כאן"? לשם מה הקרבנו כל כך הרבה? דם חיילינו, משפחות אבלות, כאב הפצועים, מיליון בני אדם מושבתים ופליטים במדינתם, כלכלה משותקת בצפון ונזקים שנאמדים במיליארדים שחודשים ארוכים נידרש לשקמם.
ועוד לא דיברנו על הכשלים הפיזיים שהתגלו במלחמה הזו. תכנון לקוי של המערכה, חוסר ראייה לטווח ארוך, אמצעי לחימה שאינם ממוגנים בפני השכלולים הטכנולוגים של החיזבאללה, כשלי המודיעין, חיילי מילואים שיוצאים לקרב ללא ציוד מתאים וללא מים ומזון, חודש שלם של לחימה ללא תוצאות ממשיות בשיתוק יכולתו של חיזבאללה, הפקרת העורף האזרחי, וכן הלאה וכן הלאה, תקצר היריעה...
אבל בואו רבותי שלא נטעה. הכשל העמוק ביותר, החמור ביותר ומסוכן ביותר עבורנו כמדינה וכחברה - הוא הכשל הערכי.
לפני המלחמה פרסמתי מספר כתבות באתר זה, בהן עמדתי על חשיבותו של החוסן המוסרי, כפרמטר המבטיח את חוסנה הפיזי של חברה. לצערי, מלחמה זו הוכיחה עד כמה שברירית וחלשה רקמת חיינו בארץ הזו. חברה חזקה היא חברה המושתתת על חוסן מוסרי וצדק חברתי, ותשתית בריאה של ממשל תקין.
חברה מושחתת שאין לה בסיס ערכי מוצק, סופה שתתפרק, תיפול, תהפוך לטוטליטרית, או גרוע מזה - תימחק. קיימות בהיסטוריה אין ספור עדויות לחברות ומדינות שלא החזיקו מעמד בשל קיטוב חברתי ואמות מידה שלטוניות קלוקלות. המהפכה הצרפתית (כמו גם הרוסית) התרחשה בשל קיטוב חברתי נורא והשתקת קולות העם. האימפריה העותומנית קרסה בשל תרבות ה"בקשיש". צרפת קרסה כמגדל קלפים במלחמת העולם השנייה, בעיקר בשל הסתאבות הצבא והמערכות השלטוניות. מדינות דרום אמריקה אינן מצליחות להתרומם כלכלית וטכנולוגית, בשל העובדה שהן מדינות מושחתות. מדינות אפריקה נותרות בנחשלותן, בעיקר משום העדר תרבות שלטונית נאותה ומתוקנת.
במקום הנעדר שיקולים ענייניים לבחירת אנשים, אלא שיקולים פוליטיים ואחרים - הרי שהתוצאה הבלתי נמנעת היא בינוניות של המערכות השלטוניות והציבוריות. מערכות גדולות ומסורבלות אלו, החסרות אנשים מחויבים ומוכשרים, מתפקדות ברמה בינונית ומטה, ואת המחיר משלמת החברה כולה (והדבר נכון לכל מגזרי הפעילות).
במקום לשרת את הציבור, הן משרתות בעלי אינטרסים. העובדים בהן ניזונים ממשכורות נכבדות על חשבון קופת המדינה, תנאי עבודה משופרים, ו"מוגנות חוקית" המונעת מהם מאמץ והשקעה.
אינטרס הציבור אינו עומד בראש סולם העדיפויות אלא האינטרס האישי. המערכות השלטוניות הפכו להיות קרש קפיצה לשאיפות פוליטיות של הנושאים בתפקידים הבכירים ומטבע הדברים אינן ממלאות כראוי את תפקידן. העשייה נעשית בחשיבה לזמן קצר, והבכירים מכינים את הקרקע לתפקיד הבא ולהתקדמותם הפוליטית, הכלכלית והחברתית.
כך הפכה מדינת ישראל למדינת "שמור לי ואשמור לך", בעוד שמירת טובת הציבור נשכחה אי שם בדרך. הדגלים האדומים המעידים על סכנה - הורמו זה מכבר, אך חסרה מנהיגות אמיתית שתרים את הכפפה ותנהל מלחמת חורמה בשחיתות השלטונית והציבורית. האינטרסים האישיים והפוליטיים, גוברים על האינטרס הלאומי, ואת המחיר נשלם כולנו. כל עוד לא יפנימו אנשים שהשחיתות כמוה כסרטן המשחית את התאים הבריאים שבתוכנו, מצבנו החברתי, הכלכלי, והפוליטי כמדינה וכחברה רק יתדרדר.
עלינו לשרש מתוכנו את העשבים הבאושים, ולפתוח במלחמת חורמה בשחיתות. מלחמה זו הכרחית לעתידנו כמדינה וכחברה. התרופפות המערכות השלטוניות והציבוריות במדינת ישראל תפגע בכולנו, גם באלו ששלחו ידם במעל ו"גזרו קופון" על חשבון הקופה הציבורית, או זכו שלא ביושר ברווחים פוליטיים. כולנו הזקוקים לשירותים הממשלתיים, הציבוריים, הביטחוניים - משלמים ונשלם בסופו של דבר את מחיר השחיתות והזלזול בטובת האזרח. חובתנו לדור הבא להרים את דגל המחאה ולזעוק כנגד השתרשות נורמות פסולות ומשחיתות בחברה הישראלית. נורמות שעלולות חלילה להביא לקריסתה המוסרית והפיזית. ביעור השחיתות היא צורך לאומי וקיומי למדינת ישראל.
תהליך התפרקותנו מהערכים המוסריים שאפיינו אותנו כחברה במשך עשרות שנים, הוא תהליך הדרגתי. הפכנו לחברה תחרותית מאין כמוה, המעלה על נס את הערכים החומריים וההישגים הכלכליים. הגבולות המוסריים מזמן היטשטשו, ו"אזור הדמדומים" הערכי, העמום והבלתי ברור - הפך לדגל החברה הישראלית. כך מתאפשרות תופעות על "גבול השחיתות" שהפכו כמעט לנורמה, ואנשים בעלי הון וכוח פוליטי עושים שימוש ציני ב"אזור הגבול הפרוץ הזה", בין מותר לאסור. לא פלא שעיקר פעולתו של היועץ המשפטי מזוז בעת האחרונה, היא קביעה האם להגיש כתבי אישום, או ש"אין די ראיות" בחומר החקירה כדי לבסס כתב אישום
לצערי, גם מערכת החינוך שלנו נבחנת בשנים האחרונות בעיקר על סמך הקריטריון של זכאות התלמידים לתעודת בגרות. מסר זה מחלחל לתלמידים, המפנימים את העובדה שבראש סדר העדיפויות הלאומי של משרד החינוך - עומדים הישגי הבגרות שלהם. תפקידו של בית הספר כבית חינוך לערכי חיים, הפך כביכול משני, בלהט הסטטיסטיקה של ציונים וזכאות לבגרות.
הפרשייה האחרונה שנקשרה לרמטכ"ל, בעניין מכירת מניותיו, היא פן אחד המבטא את הבעיה כולה. הפכנו לחברה תועלתית בה הממשלה מזניחה את אחריותה כלפי החלשים בחברה, ונסמכת על עמותות פרטיות ונדבת לבם של מיליארדרים. הערכים הישנים כגון: אהבת המולדת, תרומה למדינה, הקרבה, נורמות מוסריות בשירות ציבורי, מחויבות לכלל, מנהל תקין, נשכחו.
מתקבל הרושם שהאנשים הקובעים בפוליטיקה מונעים מתאוות שלטון ורדיפת כוח פוליטי, שתעניק להם ולמקורביהם הטבות כלכליות. הפכנו לחברה של קשרים, נאמנויות, וקליקות, ובעלי עניין, ובעלי אינטרסים, ומינויים פוליטיים... וכן הלאה. כל אלו מתנקמים בסופו של דבר בנו, כמדינה וכחברה -
ביום פקודה נתפסנו עם המכנסיים למטה. והמחיר כבד מנשוא.