הראל עציון התגייס לצה"ל חדור מוטיבציה. במהלך שירותו סיים עציון בהצלחה קורס מפקדי טנקים. בתקופת מהומות מנהרת הכותל השתתף בתעסוקה מבצעית בשטחים. לאחר מכן הוצב בלבנון. לקראת סוף השירות אובחנה אצל עציון מחלת סוכרת.
עציון ביקש כי משרד הביטחון יכיר בכך שהשירות הצבאי היה אחד הגורמים לפרוץ המחלה. השירות הצבאי התאפיין בתנאים ובאירועים קשים ומלחיצים, הן פיזיים והן נפשיים. היתה זו תקופה רבת מתחים בשטחים ולאחר מכן בלבנון. אני וחברי לצוות, הוסיף, היינו נתונים לא פעם לסכנת חיים.
האירועים בשטחים ובלבנון, הודה קצין התגמולים במשרד הביטחון, היו קשים באופן אובייקטיבי. אולם לך, עציון, באופן סובייקטיבי הם לא היו קשים. אם אכן היית לוקח את הדברים כל כך קשה, היית הופך עולמות ועושה הכול כדי להתחמק מלשרת בשטחים ומלעלות ללבנון.
אכן, הסכים עציון, "לא פניתי לאף גורם ולא ביקשתי שלא לעלות ללבנון, בשביל זה אני חייל, בשביל זה אני שריונר... לא רציתי לצאת מהמסלול".
גם ועדת הערעורים על החלטת קצין התגמולים, ראתה בתשובה זו של עציון הוכחה חותכת לכך ש"האירועים לא נחוו בהכרח כקשים וחריגים באופן סובייקטיבי ע"י עציון גם אם היו כאלה מן הבחינה האובייקטיבית".
עציון נאלץ לערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
השופטת מיכל רובינשטיין מזכירה, כי אין הכרעה ברורה, לא בפסיקה ולא בין מומחי הרפואה, כי קיים קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין התפרצותה של מחלת הסוכרת לבין אירועי דחק נפשי קשה.
אולם, השופטת מוסיפה, אין משמעות הדבר כי דלתו של קצין התגמולים סגורה בפני מי שחלה בסוכרת במהלך שירותו. עדיין יש באפשרותו להוכיח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי. אלא שאז מוטל על כתפי החייל החולה נטל הוכחה מוגבר. עליו להוכיח תנאי שירות קשים ומלחיצים, שנחוו ככאלה הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית, או של אירועים חריגים וטראומטיים במהלך השירות. קיומם של אלה סמוך למועד הופעת תסמיני המחלה, עשויה לשכנע כי קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות והמחלה הוא הסביר ביותר בנסיבות העניין.
קביעה זו אף עולה בקנה אחד עם המלצות הוועדה לבדיקת הקשר הסיבתי בין תנאי דחק לבין הסוכרת שקבעה מחד כי אין הוכחה חד משמעית כי מצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סוכרת מסוג 1, ומאידך כי באם החייל עבר אירוע קשה רפואי או נפשי בסמוך מאוד להתגלות הסוכרת ניתן לייחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת וכן ומבלי לפגוע בכלליות האמור, כי במידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חודשים מהאירוע יש לקבוע כי יש קשר בין שני האירועים.
בשולי הדברים נעיר, כי השופטת התייחסה למסמך הידוע כהמלצות הוועדה לבדיקת הקשר הסיבתי בין תנאי דחק לבין הסוכרת מטעם האגודה הישראלית לסוכרת, מסמך הידוע גם בשם "דוח התשעה". מסמך זה הוכן בשנת 1996, לבקשת משרד הביטחון, על ידי פנל של תשעה מומחים, ויש בו משום גיבוש של עמדות שהן בגדר המכנה המשותף המוסכם על כל חותמי המסמך, כגורמים אפשריים למחלת הסוכרת.
אין מחלוקת, קבעה השופטת מיכל רובינשטיין, כי עציון התגייס לצה"ל כשהוא בריא. תסמיני מחלת הסוכרת הופיעו כחמישה חודשים לאחר השירות המבצעי בשטחים ובלבנון.
השופטת האמינה לתיאורו של עציון את שירותו הצבאי כמציאות בלתי נסבלת בעליל, שהיתה כרוכה בסכנת חיים, לחצים קיצוניים, חריגים ובלתי נסבלים, אלימות, חרדות ופחד מוות. "בתנאי שירות כגון אלו שהיו מנת חלקו של עציון טמונים באופן אינהרנטי דחק ומתח נפשי".
העובדה שעציון "היה חייל חדור מוטיבציה", הבהירה השופטת, אינה צריכה לעמוד לו לרועץ. "על מנת לעמוד בתיבת 'הדחק הנפשי הקשה', התורמת לפרוץ מחלת הסוכרת, אין חובה על החייל להוכיח, כי הגיע לנקודת שבירה נפשית כזו שלא אפשרה לו להמשיך ולתפקד ועל כן נאלץ להחצין את מצוקתו ולהשתחרר ממשימותיו. אין בתפקודו המלא של עציון ובעובדה שלא הגיע לנקודת שבירה נפשית כדי לסתור את טענותיו, לפיהן חווה קושי נפשי סובייקטיבי בתנאי שירות קשים ומלחיצים אובייקטיבית."
אמנם, הוסיפה השופטת רובינשטיין, מחלת הסוכרת הינה מחלה קונסטיטוציונלית, ואף סביר שקיננה אצל עציון עוד בטרם התגייס לצבא בשל המטען הגנטי שהוא נושא עמו. אולם, פסקה, תנאי השירות הקשים של עציון סביר כי היוו את הגורם לפרוץ מחלת הסוכרת.
השופטים יהושע גרוס ואסתר קובו הצטרפו לפסק דינה של השופטת רובינשטיין. התוצאה: ערעורו של עציון התקבל והוא הוכר כנכה צה"ל.