ישראל טוויטו, "ההוא מכיכר הלחם", הלך לעולמו בליל שבת. הוא הלך מריר וזועף, שחוק ועייף. לבו נדם. בלעדיו, המקום שהותיר - חלל - יהיה רע וריק יותר. ספק אם יימצא מי שימלא את החור השחור שהשאיר, כשהלך, קרוע ומסוכסך, מעולם שכמעט כולו רע לעולם שכולו, כך אומרים, טוב. אשרי המאמין.
ישראל לחם כל חייו על הזכות הפשוטה והבסיסית - "כמו עפר וכמו שמים", כמאמר המשורר - של כל אדם באשר הוא לאכול לחם; לכל המעט לחם שחור, אחיד. הוא נלחם כדון קישוט וזעק נגד מפעיליהן (החירשים לקולות המצוקה) של טחנות רוח. אולי שמע אותו אי מי, אבל איש לא טרח להקשיב לו. קולו אבד, נזרה כאבק ברוח.
ישראל היה איש גדול ועצוב, טיפה מרתיע, טיפה מאיים, שהתריע נגד הפער הבלתי נסבל בין עשירים לבין עניים. כשהקים את מאהל הלחם שלו בכיכר המדינה השבעה והעשירה, בלב-לבו של המרכז הנובו-רישי, הוא קומם עליו את הדיירים השכנים, שביקשו לגרש את היתוש המצפוני שזמזם והטריד והחריד את מנוחת מצפונם, העיר אותם מנמנומם.
ישראל מחא נגד עוולות בלתי מוצדקות במדינה שנשחקו בה הסנסורים המוסריים. הוא נכשל במקום שבו אי אפשר להצליח במאבקים נואשים כמאבק שהוא הנהיג.
הרועה ביקש להוביל את העדר, אבל המשכוכית עם המשרוקית תעתה בדרך. והכבשים העייפות ("עדר עולפה שה והגדי") נגררו בעקבותיו לשום מקום.
ישראל טוויטו תויג כ"לוחם חברתי". מה זה השטויות האלה, שואלת הבדרנית עדי אשכנזי. מה זה לוחם חברתי? מה פירוש? מה זה אומר? למה הכוונה?
לא היו לו גייסות, לא היו לו תקציבים, הוא לא היווה איום על איש, על כלום. לא החשיבו אותו, לא ספרו אותו. ישראל טוויטו נידון לעוני מרוד במקום שבו רב והלך ומתעצם ומחריף מספר העניים, אבל למי איכפת?!
מותו, בגילו המוקדם, מעציב ומצער ככל מוות, אבל בטרם-עתו, כמי שמותו בא לו לפתע, יש משום תזכורת מצמררת לגורלם המופקר של רבים רבים בתוכנו, אשר היו אמורים להיות הגרעין הקשה של מאבקו, אבל כנועים ומובסים בייאושם המר הם לא פצו פה ונותרו רוב דומם, הניחו לו לזעוק ולהחריש אוזניים - אוזניים ערלות של אנשים שבעים, שהניחו לזעקתו ולגווע ולהימוג, לאיש שהלך לעולמו והותיר אחריו, כצוואה, לאנשים רעבים ללחם את ההכרח להילחם על הזכות לאכול אותו ולשבוע ממנו, לכל המעט.
יהי זיכרו עצוב.