נשיא סוריה, אסד הבן, הכריז לפני כחודש כי הגולן ישוחרר בכוח צבאו, שיפעל נגד מדינת ישראל בנוסח פעילות החיזבאללה, כפי שארגון טרור זה פעל מלבנון. אותו רודן, שהוא ידוע כשליט עריץ כלפי בני עמו, הכריז בימים אלו כי הוא מעוניין בשלום עם ישראל. כיצד שתי הכרזות אלו דרות בכפיפה אחת?
פשוט מאוד [בשפת המזרח התיכון]:
אני מאיים: היכנעו לשלום.
ולא, יבוא טרור.
פירוש לא נכון של דבריו, עלול חו"ח לגרום למתן תשובה שתתייחס רק לחצי השני של ההכרזה הסורית - כאילו האיום בטרור לא היה ולא נברא - ואז, התשובה הצפויה היא: טוב, נעשה שלום.
התשובה הזו תובן על-ידי הרודן הסורי [בצדק מבחינתו] ככניעה תבוסתנית לאיומו, והמסקנה שהוא יקבל תהיה שישראל מתקפלת, מפוחדת, נכנעת, מבינה רק טרור ואפילו קמצוץ של טרור = איום בטרור בטרם הפעלתו.
התשובה הנכונה לסוריה צריכה להיות בנסיבות אלו - דחייה מכל וכל של הצעתו, כי אין לישראל שום אינטרס לשנות את המצב הקיים בינה לבין סוריה, כי אין לישראל כל צורך לשפר את עמדותיה הטופוגרפיות כלפי סוריה, כי אין ישראל זקוקה ללמוד לא תרבות ולא שום פריט אחר הנכלל ביחסי רעות בין מדינות, מסוריה, שהיא בחזקת מדינת העולם השלישי ומשטרה הוא בהגדרתו משטר טרור, הנשלט על-ידי מיעוט עלאווי המהווה רק 16% מכלל האוכלוסיה המונה 17 מיליון, כאשר הרוב בה הוא סוני.
זו גם הסיבה לכך שאין לישראל כל אפשרות להיאחז בפיסת נייר ולהסתמך על "חוזה שלום" אשר במהפכה אפשרית - גם אם היא תהיה מהפכה חיובית, קרי, מעבר לדמוקרטיה - השלטון החדש [סוני?] לא יכבדו.
ובכל זאת, צריך להסביר לשליט הסורי כי אם באמת חפץ שלום הינו, יהא זה שלום תמורת ויתורים כואבים. וזו ההצעה:
1. ביטול המפעלים של הנשק הכימי והביולוגי ברחבי סוריה והתחייבות, עם בטחונות מתאימים, כי לא יהא שום ייצור של נשק בלתי קונבנציונאלי במדינה זו. וזה עדיין בהחלט לא בבחינת ויתור כואב.
2. הימנעות מטרור ומתמיכה גלויה או סמויה, במישרין או בעקיפין, בשום ארגון טרור. גם תנאי זה עדיין אינו בחזקת ויתור כואב.
3. פירוז רצועה בת רוחב x שהוא טווח הטילים שיש בידי סוריה - מכל פעילות צבאית ומכל נוכחות צבאית. אם תרצה סוריה להקטין את רצועת הפירוז, היא תיאלץ להשתחרר מכמה סוגי טילים שברשותה בהתאם לנוסחה זו. השטח המפורז יימדד מהגבול הנוכחי לכיוון סוריה במקביל לגבול. ויתור כואב, אכן כך, אך הוא הולם לאור אופי המשטר הסורי, רמת יציבותו הפוטנציאלית, העליונות הצבאית הברורה של ישראל ביחס לסוריה - והכמיהה המוצהרת לשלום של הנשיא אסד הבן.
