אדמו"ר השמאל, הסופר הנערץ עמוס עוז, במאמרו האחרון בידיעות אחרונות, תחת הכותרת "בקצה החושך", ממשיך לפזר אשליות בקרב חסידיו כאילו לא אירע דבר: כאילו לא הסתלקנו מלבנון לפני 6 שנים לגבולות שאושרו על-ידי האו"ם, כאילו לא החרבנו רק לפני כשנה, ברגישות ובנחישות 24 יישובים פורחים ברצועת עזה, וכאילו לא בחרו הפלשתינים בבחירות דמוקרטיות בממשלת חמאס השוללת את זכות קיומה של ישראל.
לעמוס אין העוז להטיל ולו צל צילו של ספק על תפיסת עולם המוטלת מרוסקת בחוצות שדרות, מחוררת מרסיסי מאות הקסאמים המתפוצצים, כשברקע נשמעת ההתראה המצמררת "צבע אדום".
הפסקת האש הרופפת שבקושי הוציאה את יומה, מפיחה רוח חדשה במפרשים הקרועים והמפוייחים של עמוס עוז רודף השלום הבלתי נלאה, כשהוא ממשיך לשגות באשליותיו כשהוא כותב: "הפשרה בוא תבוא... ולא תהיה זכות השיבה, כשם שלא תהיינה רוב ההתנחלויות". כך הוא כותב ללא היסוס, כשאצבעותיו מקלידות בבטחה את הגיגיו.
הרי רק לפני קצת יותר משנה, בחרו הפלשתינים ללא מורא בממשלה שאינה מכירה בזכותה של ישראל להתקיים, איך ניתן לאטום אוזניים ולעצום עיניים מול הכתובת שעל הקיר ולכתוב כי "לא תהיה זכות השיבה". מי הסמיך את עמוס עוז לוותר על זכות השיבה? אומנם עמוס עוז בראש חסידיו השוטים שונאי המתנחלים קוראים לממשלת ישראל להמשיך ולהחריב התנחלויות, אך היכן הוא מסמך הויתור הפלשתיני על "זכות השיבה"? שמא הוא נקרע לגזרים בכיסה של הסבתא המתאבדת שבמותה היא קראה ל-30 נכדיה ללכת בעקבותיה? האם היא ויתרה על זכות השיבה? האם גם חאלד משעל? או שמא איסמעיל הנייה? או אולי השיח' נסראללה?
עמוס עוז וחסידיו ממשיכים לחיות בסרט ההזוי שלהם, אינם מתבלבלים מן העובדות, וחותמים על הסכמי שלום עם עצמם, משחקים בנדמה לי, במן עבודה עצמית בעיניים.
דווקא אנשי השמאל חסידי הדמוקרטיה והליברליזם, ברוב צביעותם אינם מכבדים את בחירתם הדמוקרטית של הפלשתינים, ומנסים להמליך עליהם בכל מחיר את אבו מאזן, אותו הדיחו בבושת פנים מן השלטון.