לאחרונה אנו שבים ועדים לויכוח הקבוע בין ארגוני הסטודנטים למשרדי האוצר והחינוך לגבי גובה שכר הלימוד. מזה שנים עוברת הכלכלה הישראלית שני תהליכים במקביל: הפחתת סובסידיות, וברוב המקרים הפסקה מוחלטת בעקר במוצרי מזון בסיסיים והפרטה מואצת של חברות ממשלתיות ובשנים האחרונות גם של שירותים חיוניים ממשלתיים.
גם החינוך בישראל אינו מצליח לחמוק ממגמות אלו: תוכנית הלימודים הנוספת (תל"ן) חוגגת בלבוש כזה או אחר בחינוך היסודי, החינוך התיכון הופך, אט אט, ליותר ויותר פרטי או מותנה תשלומי הורים למרות היותו חינוך חובה וחינם. הטיפול בגיל הרך הפך מזמן לאבן שואבת של תשלומי הורים וגם החינוך הגבוה מתחיל לגלות סימנים של השכלה מותנית תשלום באמצעות המכללות הפרטיות העולות ופורחות כפטריות לאחר הגשם.
האוניברסיטאות נשארו, לעת עתה, אי של סובסידיה בים קפיטליסטי במציף את כולנו. כוונת האוצר להעלות, למעשה, את שכר הלימוד באוניברסיטאות בנימוק של הצורך בהפסקת הסבסוד הוא חצי אמת וזו לעתים גרועה משקר שלם.
מקור הסבסוד העיקרי במערכת ההשכלה הגבוהה הנתמכת בישראל הוא הסטודנט עצמו. שכר הלימוד השווה בפקולטות השונות ובחוגים השונים הינו עוות כלכלי מהגדולים במדינה. עלות לימודיו של סטודנט לרפואה גבוהה עשרת מונים מזה של תלמיד מדעי הרוח. שכר הלימוד של סטודנט הלומד אשורית עתיקה אינו מגיע אפילו לכדי עשירית מזה של הלומד לתואר בוגר בפיזיקה גרעינית. נשאלת השאלה מדוע במסגרת הרצון לבטל סובסידיות אין האוצר מבקש להפסיק את הסבסוד הצולב של הסטודנטים זה את זה. אם תשלום ריאלי אזי לכולם.
שאלה נוספת עליה על האוצר ומשרד החינוך להשיב הוא עלויות המחקר באוניברסיטאות. בהיותי בעבר מנהיג סטודנטים, פניתי לשר החינוך דאז, אהרון ידלין, בשאלה מדוע על הסטודנט באוניברסיטה לממן את הוצאות המחקרים השונים המתבצעים במוסדות להשכלה גבוהה. "זה לא רק בשבילנו ומדוע שרק אנחנו נישא בתשלום", שאלתי. סוד ידוע הוא כי היקף שעות ההוראה של מרצה בכיר הוא פחות מ-10 בשבוע כאשר משרתו היא משרה מלאה. התשובה לשאלה זו היא תמיד המחקר בו עוסק המורה הממלא את רוב זמנו והעשוי לסייע בעתיד, גם לתלמיד העתידי. המחקר האוניברסיטאי חשוב וחיוני מאין כמוהו לכלכלת המדינה ובמקרים מסוימים גם לביטחונה. השאלה רק מדוע על הסטודנט לממנו. האם חולה הלב אינו נהנה מהמחקר בתחום הצנתורים, האם מערכת הביטחון אינה נהנית מהמחקר המתמטי או מחקר החומרים, האם האוצר או בנק ישראל אינם נהנים ממחקרים בתחום הכלכלה ומינהל העסקים והאם לא רואים את פירות המחקר המשפטי במערכת בתי המשפט בישראל.
האוצר ומשרד החינוך חייבים, לפחות בהשכלה הגבוהה, באמת מדעית. אמת זו ברורה לכל. שיח ציבורי על חובת הסטודנט לממן את העלות הריאלית של לימודיו מחייבת שכר לימוד שונה בין תחום לימוד אחד למשנהו, וחשוב מכך - בחישובו יש לנטרל את ההוצאה המחקרית שאותה על הממשלה לממן מתקציבה הואיל ומפירותיה נהנה הציבור כולו ואף לא פעם אחת הסטודנט הלומד בזמן נתון.