זה מול זה, ניצבים שני פובליציסטים. הראשון, ידוע מפורסם ורב השפעה: טומי לפיד, והשני כחגב ייחשב: נרי אבנרי. האחד נחשב ל"רוטוויילר אימתני", והשני "פקינז כיס". הראשון מוטרד בעיקר ממצבם העגום של חבריו הפוליטיקאים, והשני מוטרד ממצבה העגום של המדינה. הראשון רואה באזרחים כמי שתפקידם לדאוג (באמצעות הפתק) לידידיו, והשני רואה בנבחרי הציבור משרתים שראויים לאמון מוגבל. הראשון יפיץ את דעותיו הנחרצות בערוצי התקשורת הראשיים, והשני עושה זאת באתר אינטרנט נטול פניות. הראשון יפיץ מסרים נגועים בצביעות, והשני אל מול הצביעות יזוע בכיסאו באי נוחות. שניהם, באמצעות המאמרים, מסגירים את ההיגיון, הערכים והעקרונות, שמהווים את התשתית המוסרית של דעתם המשוגרת.
קבלו ציטוט: "אם גאיידמק באמת היה עושה את הכפר הזה, או את (מבצע הפינוי של תושבי שדרות ל-) אילת, מתוך רחמים או מתוך התחשבות או אמפטיה אמיתית (-מילא)... אבל מה הוא עושה? זה גימיקים של יחסי ציבור. יש לו יועץ מצוין ליחסי-ציבור שאומר לו: תשמע, במקום לקנות עשרה עמודים של מודעות בשלושת העיתונים הגדולים- נקים כפר, זה ייתן לך הרבה יותר פרסומת"...(ציטוט מילה במילה: טומי לפיד, בתוכנית "מועצת החכמים"/ ערוץ 10/ 6.1.07). עוד ציטוט של לפיד מאותו דיון: "גאיידמק חושב: יש לי הרבה כסף, ועכשיו ירקדו הנערים לפני... ואולי צריך לכעוס על הנערים".
ולפני שנפרשן את לפיד, קבלו פרשנות כללית: מפורסמים עם כוח וכסף, שנקלעים לחקירה פלילית, מבינים שהמאבק למען טיהור שמם, מתקיים בשתי חזיתות: תקשורת, וביהמ"ש. מהסיבה הזו, הם מעסיקים יחצן רהוט (רצוי משפטן) שמייצג אותם בתקשורת, ועו"ד מקושר (דן מרידור, במקרה של גאיידמק) שמייצג אותם בביהמ"ש.
מה שטומי לפיד רצה להגיד זה: החשוד בפלילים, ארקדי גאיידמק, שנקלע למצוקה בגין חקירה שנפתחה נגדו, קנה (וקונה) את אהדת הציבור בטריק מאוס. במקום שישקיע כסף בקניית עשרה עמודים בעיתונים הגדולים, קיבל המלצה מאיש יחסי הציבור שלו, לנצל את מצוקתם של אזרחי הצפון בימי המלחמה, ולהשקיע מיליונים במימון "עיר אוהלים" לנמלטים מאימת הטילים של נסראללה. ועוד לפני שהאפקט החזק של העזרה לתושבי הצפון יתפוגג, מר גאיידמק נעתר לפנייתם של נציגים משדרות המופגזת, ומימן לתושבים "הפוגה כייפית" בבתי המלון של אילת.
מהדברים של טומי לפיד ניתן להסיק, שהוא סולד מהפילנתרופיה המניפולטיבית של מר גאיידמק. לדידו, מדובר בניצול ציני של מצוקת אנשים. הכול למען רכישת אהדה בקרב "הנערים" שלא זיהו את המניע של המיליארדר הערמומי. "הנערים" הם אנחנו, שבטיפשותנו מרעיפים על מר גאיידמק הרבה אהבה ותודה, ומגיע לנו, אליבא דא- מר לפיד, כעס או נזיפה.
לא הייתי נדרש להערותיו המתחסדות של מר לפיד, אלמלא היו ספוגות צביעות. האם באמת שר המשפטים לשעבר סולד מחשודים בפלילים שמסיחים דעתם של הבריות, באמצעות ספינים וגימיקים יחצניים? התשובה היא לא, באלף רבתי! הסלידה שמר לפיד מתהדר בה, איננה עקרונית, אלא "סלידה סלקטיבית אקסלוסיבית". והיא מכוילת למצחם של אלה שהוד מעלתו חפץ בהבאשתם.
ראש הממשלה הקודם (וזה נוכחי), מושחת עם קבלות, שכהונתו הונשמה בעזרת ספינים, שקרים ומניפולציות - דווקא זכה לתמיכתו של לפיד, למרות שזה נהג בו בשיטת "השתמש וזרוק". הזכות להתפלש בעפר רגליו של הדיקטאטור הגדול שרון, אפילו מהאופוזיציה, נראתה לדיקטאטור הקטן לפיד, כתמורה הולמת.
אני לא מאמין שיש בעולם הדמוקרטי, שר משפטים, שהיה ממלא פיו גולש, אילו שני בניו של מנהיג האומה היו מהתלים ברשויות החוק, וסוכרים את פיהם מול חוקרי משטרה. מה שעשה אריאל שרון, הוא בדיוק מה שעשה ועושה מר גאיידמק, בהבדלי ניואנסים שמטים את הכף בברור, דווקא לטובת גאיידמק.
כמו ה"פילנתרופ הרוסי", גם שרון נקלע לחקירות פליליות. אם גאיידמק התאמץ למצוא מסילות ללב ההמונים, באמצעות עזרה, סיוע, והצלה, הרי ששרון התאמץ (והצליח) לקבל שירותי הגנה מעדר הקרנפים שהוביל אמנון אברמוביץ', באמצעות רמיסת הדמוקרטיה, ועקירת אלפי יהודים מביתם.
בהחלט יתכן, שמר לפיד צודק, כשהוא אומר שהרעיון להקים "עיר אוהלים" יצא ממוחו של יחצ"ן שלחש על אוזנו של גאיידמק את התוצאה. ותוכנית ההינתקות מה? הרי גם היא נולדה במוחו של אחד משוחרי טובתו של שרון. ובכל זאת - גם אם נאמץ את גרסתו של לפיד, יש הבדל: כדי למלט את עורו מהשיניים של דנינו ומזוז - גאיידמק הופיע כמושיע. ולעומתו שרון, כדי להיחלץ מכתב האישום שעליו חתמה כבר עדנה ארבל, הופיע כמחריב.
המסקנה ברורה: ניסיון ההתחמקות של גאיידמק מכתב-אישום, פי אלף יותר הומאני ומוסרי, מניסיונו של הדיקטאטור הפושע, אריאל שרון.
(ולסיום הערה חשובה: אל יובן מדבריי שאני נגד פינוי גוש-קטיף. אילו מצנע היה מנצח, הייתי מרכין את ראשי בהכנעה, מול הכרעת האזרחים.)