חזרתו של אהוד ברק לחיים הפוליטיים בתחילת השבוע הכניסה את המערכת הפוליטית לתזזית מחודשת. בפרט במפלגת העבודה. השבוע, ברק שלט בשטח ולראשונה מזה זמן רב - הוא הכניס תחושה של משב רוח רענן ותחושת מאבק עם השלכות ברורות אשר יכולות להשפיע על כלל המפה הפוליטית והמדינית בישראל ותחושה כזו, למען האמת יש לומר, לא היתה כבר הרבה זמן במפלגת העבודה.
ברק חדר לתודעתנו ביתר שאת עם ניצחונו המוחץ על ביבי נתניהו בבחירות לראשות הממשלה, עם הרבה תקווה בלב. אך כגודל הציפיות כך גם האכזבות מתקופת כהונתו הראשונה, שכזכור היתה קצרה ביותר וגרמה לרבים מאיתנו אכזבה ומפח נפש.
כמה מילים בקצרה לתזכורת על אהוד ברק
אהוד ברק היה ראש הממשלה העשירי של המדינה. במהלך כהונתו כראש ממשלה התרחשה הנסיגה מלבנון הנתונה מאז במחלוקת ופרצה אינתיפאדה אל-אקצה. אל ראשות הממשלה הגיע לאחר קריירה צבאית ארוכה ועטורת צל"שים שבשיאה כיהן כרמטכ"ל ה-14 של צבא ההגנה לישראל.
דרכו הפוליטית- לאחר פרישתו של ברק מהצבא הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי 1995 מונה לשר הפנים בממשלתו של רבין, ולאחר רצח רבין מונה לשר החוץ בממשלתו של שמעון פרס. בשנת 1996 נבחר ברק לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה ומונה מטעמה לחבר בוועדת החוץ והביטחון. ביוני 1997 נבחר בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה.
בבחירות לראשות הממשלה, ב-6 בפברואר 2001, ניצח אריאל שרון. עוד באותו ערב הצהיר אהוד ברק כי הוא נוטל אחריות אישית והודיע על פרישתו מראשות מפלגת העבודה ומהכנסת ופרישה מהחיים הפוליטיים.
למה דווקא אהוד ברק?
את אהוד ברק הכרתי אישית כאשר שרתתי במחיצתו ותחת פיקודו במטכ"ל אג"מ מבצעים בתפקיד עוזר ראש מחלקת מבצעים. בהיותי ראש זירה, גיליתי באהוד אדם חריף שכל ורחב דעת, מהיר מחשבה, לא עוסק בקטנות, לא מבזבז זמן על דיוני סרק, עם ראייה מבצעית רחבה ומפוכחת. כל זאת ראיתי בו כבר אז.
בצד חסרונותיו שהתגלו במהלך כהונתו כראש הממשלה, עליהם גם נכתבו ספרים, שבין הבולטים שבהם: חוסר רגישות כלפי הסובבים אותו, עבודת וקבלת החלטות יחיד, העדר עבודת צוות משותפת בתאום והרמוניה שבלעדיה אי אפשר להצליח, פיזור הבטחות מימין ומשמאל על לוחות זמנים לעשיית שלום עם שכנינו ועוד, יש לאהוד ברק גם יתרונות לא מעטים שבהחלט יכולים להעמיד אותו בעתיד כמועמד בולט לראשות הממשלה בשנית והנה חלק מהם:
1.
התפכחות והודעת התנצלות בפומבי- הודעה בריש גלי במכתב ששלח למזכ"ל מפלגת העבודה, איתן כבל, שהוא מודה שעשה טעויות הנובעות מחוסר ניסיון, "הגעתי מוקדם מדי לתפקיד ראש הממשלה, חוסר ניסיוני היה לי לרועץ". לא רבים מוכנים להודות בכך, ודאי שלא בפומבי.
2.
ניסיון כראש ממשלה- אכן הניסיון הוא מצרך נדיר. כולנו יכולים להודות גם בכישלונות, אך אין ספק, שכאשר ניתנה לנו הזדמנות נוספת, לרוב הצלחנו לבצע את המשימה כי מדרך הטבע הפקנו לקחים. כך כנראה גם אהוד ברק, וכמה יש לנו בעלי ניסיון כראש ממשלה בעבר? אולי אחד, ביבי נתניהו. משאב כזה של ניסיון כראש ממשלה הוא נכס יקר מפז, שאין להשמיטו מידינו בגלל שיקולים אישיים. אני חסיד האמרה השגורה "לפני ניסיון-כרע ברך".
3.
מנהיגות ותדמית- ארצנו הקטנטונת מתייחסת בחוסר כבוד למנהיגיה בפרט לראשי ממשלות, כמעט כולם לא גמרו את תפקידם באופן טבעי בקדנציה שניתנה להם. אין ספק שאהוד ברק ניחן בתכונות של מנהיג ומנהיגות, שלא באו לביטוי בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה בגלל חוסר ניסיונו.
4.
הצורך בהתנצלות- אני לא בהכרח שותף לדברי אופיר פינס, יריבו הטוען שאהוד ברק הינו מתנצל סידרתי. בחיינו הלא פשוטים אין צורך לקבוע כלל כזה. היכן שאהוד ברק ראה מקום שצריך להתנצל הוא עשה זאת והיכן שהיה מקום להודות בטעות, והיו טעויות, הוא עשה זאת והיכן שהיה צריך לעמוד בתוקף על דעתו הוא גם עשה זאת.
5.
הגדרת המטרה תפקיד שר ביטחון- אהוד השכיל להבין ככולנו שיש בעיה רצינית עם תפקודו של שר הביטחון עמיר פרץ, והצורך לאייש את התפקיד בשר ביטחון ביטחוניסט ומקצועי הוא צו השעה. הפעם הוא לא הגדיר את המטרה להביאו לראשות הממשלה, אלא הוא רואה עצמו מתאים לתפקיד שר הביטחון. והאמת, אם נסתכל ימינה ושמאלה קשה למצוא מתאים מאהוד ברק לכך. גם מהיותו איש ביטחון ורמטכ"ל לשעבר וגם מהיותו ראש הממשלה הממונה גם על תיק הביטחון.
השאלה המרכזית הינה, האם אהוד ברק השתנה והאם בכוחו להשתנות? לדעתי, הזמן שעבר, רצונו העז לחזור לפוליטיקה, הפעם באופן מסודר, וגם הרצון להפריך את התדמית הקודמת שנוצרה אצל הציבור לגביו ולגבי יכולתו, הם שבהכרח יביאו לשינוי. ואם נוסיף לכך שיש לו רצון וגם יכולת שבלעדיהם אי אפשר, יש לתמוך בו. לא עומדים אצלנו בתור מנהיגים עם כישורים אלו.
אך עם כל זאת, המצב בעבודה עדיין די מורכב מאחר שהבחירות צפויות להתקיים ב-28 במאי, ועד אז - הכול יכול לקרות, אם להיות זהירים, אפשר לומר שהתמונה תתחיל להתבהר רק לקראת סוף חודש אפריל 2007, אם בכלל. בינתיים, תוצף המערכת הפוליטית באינספור ספינים, שמות של תומכים, ומתנגדים, נאומים והבטחות בחירות, חלקן כמובן ריקות מתוכן. לקראת סוף אפריל-תחילת מאי, תתחיל הפוליטיקה האמיתית. אז יתחילו להבשיל המהלכים האמיתיים, יתחילו להירקם החיבורים וה"דילים" בין המועמדים.
ימים יגידו.