חברי הכנסת העניקו לחברות הביטוח שלנו היתר לנעוץ את שיניהן פעמיים בפיצויים הנפסקים לנפגעי תאונות דרכים. הנגיסה הראשונה מתקיימת, כאשר הנפגע עבד קשה למחייתו והצליח להשתכר, טרם התאונה, יותר מפי שלוש מהשכר הממוצע במשק. כל פיצוי המבוסס על הכנסה העולה על השילוש, נותר בכרסן של חברות הביטוח.
את הנגיסה השנייה, מבצעות חברות הביטוח באצטלה של הפחתת מס. מסכום הפיצויים, כך קובע החוק, יש להפחית ניכוי מס בשיעור מקסימאלי של 25%. אולם אל דאגה. מס זה איננו באמת מס. הוא לא עובר למלחמה בתאונות הדרכים, או לשיקום נזקי המלחמה בצפון. כול כולו נותר גם הוא בחשבונן של חברות הביטוח.
עם כל נגיסה, כך נוהגים לומר, בא התיאבון. האם מותר לנו לנגוס גם ממה שנותר לאחר הנגיסה הראשונה, שאלו חברות הביטוח את בית המשפט העליון? בוודאי, אמר בית המשפט העליון. טול לדוגמא אדם שנהרג בתאונת דרכים והרוויח יותר משילוש השכר הממוצע. חברת הביטוח תנגוס גם מהפיצויים המבוססים על מה שמעבר לשילוש השכר הממוצע (כ-7,500 ש"ח נכון לחודש נובמבר 2006) וגם 25% ממה שמתחת לשילוש השכר הממוצע.
כך קבע בתחילת שנות התשעים הנשיא דאז, השופט אהרן ברק, בפרשת רחל יחזקאל. בלשונו של השופט: "דרך החישוב הנכונה היא להגביל תחילה את ההכנסה הנלקחת בחשבון על-פי התקרה, וממנה יש להפחית את המס". השופט ברק לא תירץ על שום מה זו דרך החישוב הנכונה. השופט הפנה לפרשת מיכל כפכפי, אשר גם שם בית המשפט העליון לא התעמק יותר מדי בסוגיה. חברות הביטוח חגגו. אמירתו הסתמית של השופט ברק הותירה בכיסן רווח נאה ביותר.
לאחרונה, ניתן פסק דין בפרשת בלומה מן, אשר לפי הנמקתו והגיונו, משנה את ההלכה שנקבעה בפרשת רחל יחזקאל.
עובדות פסק הדין בפרשת מן היו כדלקמן: פרופ' קלמן יעקב מן נפטר בתאונת דרכים. בחייו קיבל המנוח פנסיה מקרן הפנסיה של עובדי הדסה. על-פי תנאי הקרן, אלמנה של חבר זכאית לקבל 60% מהפנסיה שקיבל בעלה בחייו. זאת בתנאי שחלפו שלוש שנים מיום נישואיהם. במקרה של בני הזוג מן לא חלפו שלוש השנים. מותו של המנוח בתאונה, בטרם חלפו שלוש השנים, קטע גם את זכותה של האלמנה לקבל את אותם 60%.
הפנסיה שקיבל המנוח מהקרן הייתה גבוהה משילוש השכר הממוצע במשק. מבטחת הרכב בביטוח חובה, חברת הביטוח כלל, טענה כי במקרה כזה יש לחשב את המגיע לאלמנה על בסיס 60% משילוש השכר הממוצע. לעומתה טענה האלמנה כי יש לחשב קודם כל את הפסדה בפועל, 60% מהפנסיה שקיבל בעלה מהקרן ורק לאחר מכן, את הסכום המתקבל, יש לקטום בשילוש השכר הממוצע.
השופט אליעזר ריבלין דוחה את שיטת החישוב שהוצעה על-ידי כלל ומכנה אותה "מלאכותית". על-פי שיטת חישוב זו, אם יוגבל תחילה השכר לכדי שילוש השכר וממנו יחושב אחוז הפנסיה לו זכאים שאירי המנוח, תהיה הפנסיה נמוכה בהרבה מכפי שהייתה אמורה להיות אלמלא התאונה.
השופט ריבלין מתאר את הסוגיה בלשון ציורית. בית המשפט משקיף מבעד לשני חלונות. חלון של מציאות וחלון וירטואלי. מבעד לחלון המציאות נגלה לבית המשפט המצב לאשורו: כמה באמת הפסיד הניזוק כתוצאה מהתאונה. מבעד לחלון הוירטואלי, לעומת זאת, נגלה לבית המשפט עולמו המדומה של חוק הפיצויים: גובהה של כל הכנסה שעולה על רף שילוש השכר הממוצע במשק כאילו הונמך אל אותו רף.
לפי גישת הנפגעים, על בית המשפט ליטול את החלק היחסי מן הסכום כפי שהוא משתקף דרך חלון המציאות, ורק לאחר מכן, לבחון את הסכום שהתקבל, דרך החלון הוירטואלי. לפי גישת חברות הביטוח, על בית המשפט לקצץ את החלק היחסי מסכום הפנסיה כפי שהוא משתקף מבעד לחלון הוירטואלי.
להבהרת בחירתו בין שתי הגישות, מביא השופט ריבלין את הדוגמה הבאה:
"נניח, למשל, שסכום הפנסיה ששולם לפנסיונר, לפי תקנון הקרן בה היה חבר, היה 70% משכרו כעובד, ולאחר מותו צריכים היו להשתלם לאלמנתו 60% מסכום הפנסיה ששולם לו, קרי, 42% משכרו המקורי. נניח ששכרו של העובד היה 100,000 ש"ח, ומכאן שהפנסיה החודשית שלו הייתה 70,000 ש"ח, והגמלה החודשית של אלמנתו, צריכה הייתה להיות 42,000 ש"ח. בשיטת החישוב הראשונה, יחושב סכום הפיצוי לאלמנתו בגין אבדן פנסיה לפי 42% ממשכורתו של המנוח כעובד, לאחר שזו נחסמה על-ידי שילוש השכר הממוצע במשק. אם נניח כי שילוש השכר הממוצע במשק הינו 21,000 ש"ח, ישולמו לאלמנה 42% מ-21,000 ש"ח שהם 8,820 ש"ח. בשיטת החישוב השנייה, ייחסם הסכום החודשי ששולם לה בפועל, 42,000 ש"ח בתקרת שילוש השכר הממוצע, ויועמד הוא עצמו על 21,000 ש"ח - סכום קרוב הרבה יותר לסכום הנשקף מבעד לחלון המציאות."
השופט ריבלין מאמץ, אם כן, את שיטת החישוב של הנפגעים. לדעתו היא שומרת גם על שוויון בין הגמלאים לבין עצמם.
ההלכה שנפסקה בפרשת מן לעניין פנסיה, כוחה יפה גם לעניין הפסדי השתכרות של עובד שטרם יצא לגמלאות, אשר השתכר עובר לתאונה שכר גבוה משילוש השכר הממוצע במשק. כך אומר השופט ריבלין עצמו: "אין טעם להבחין, לעניין קביעת הפסד, בין פנסיה לבין משכורת, בין עובד לבין גמלאי".
לדעתנו, נימוקי ההלכה שנפסקה בפרשת מן יפים גם כבסיס לשינוי ההלכה שנפסקה בפרשת רחל יחזקאל לעניין הפחתת המס. כשם שיש לקבוע קודם לכול את ההפסד האמיתי של הניזוק דרך חלון המציאות ורק לאחר מכן להחיל את מגבלת החלון הוירטואלי, כך יש להפחית קודם לכל מההפסד האמיתי של הניזוק את מס ההכנסה בשיעור המכסימלי הקבוע בחוק הפיצויים (25%) ורק לאחר מכן להחיל את מגבלת שילוש השכר הממוצע במשק.
אמנם, אין בתוצאה זו כדי לתקן לחלוטין את העוול שנגרם למי שמשתכר מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק, אך יש בה כדי לקרב כמה שניתן, במגבלות תקרות החוק את הנפגעים, למצבם עובר לתאונה. יש בכך כדי להגשים ולו במעט, את עקרון-העל בדיני הנזיקין "השבת המצב לקדמותו".