בדרך כלל חושבים על תאוריית "משחק סכום אפס" כעל תאוריה כלכלית. התאוריה, שזכתה לפרסום נרחב כשהנשיא קרטר השתמש בה ב-1979 כדי להסביר את מבנה התקציב הפדרלי, מסבירה מקרים בהם כשצד אחד זוכה בסכום מסויים, הצד השני מפסיד אותו סכום. כדוגמה, כששני שחקני פוקר מתחילים משחק כשלכל אחד מהם 500 דולר, ערך הקופה הוא כמובן 1000 דולר. בגמר המשחק, באם בידי השחקן הזוכה יש, נניח, 750 דולר, ברור שהשחקן השני נותר עם 250 דולר0. הסך-הכל לא השתנה – הוא עדיין 1000 דולר. לא משנה מה התוצאה הסופית, ערך הקופה הסופי נשאר כשהיה בתחילת המשחק, ולכן שם התאוריה, 'משחק סכום אפס'.
אך זה לא מה שקורה בעסקות שוק רגילות. כשאתה קונה קילו עגבניות, גם המוכר וגם הקונה זוכים. המוכר זוכה כי עשה רווח מסויים על המכירה, והקונה זוכה כי עתה יוכל להכין סלט טעים לארוחת הערב. דבר דומה קורה כשאתה קונה דירה. המוכר מבסוט כי עשה את הרווח שלו על המכירה, בעוד שאתה מבסוט מהקנייה הטובה ומהידיעה שכשאתה תעמיד את הדירה למכירה בעוד מספר שנים, גם אתה תממש את הרווח שלך. מילטון פרידמן, חתן פרס נובל לכלכלה שנפטר בנובמבר שעבר, אמר ב-1991 ש"סימן אופייני לכלכלה חפשית הוא שכל הצדדים לעיסקה כלכלית מאמינים שהעיסקה טובה עבורם. אין זה משחק 'סכום אפס' שבו צד אחד זוכה אך ורק אם הצד השני מפסיד. להפך, כל הצדדים סוברים שהם זכו."
נסה לספר את זה לשני הצדדים בארץ הקודש, אנחנו והערבים. התחושה הפנימית, בשני המחנות, היא שכשהצד השני 'זוכה' בנקודה – פוליטית, צבאית או רוחנית – פירוש הדבר הוא שהצד 'שלנו' הפסיד נקודה, ולהפך. הרעיון שלמאורע מסויים יכולות להיות השלכות חיוביות גם במגזר הערבי וגם במגזר היהודי אינו בר-עיכול, לא בציבור היהודי ולא בציבור הפלסטינאי. שינאה, הדבר היחיד היכול להביא לכך, היא דבר מחליא: כשהאויב חוגג, עצם החגיגה שובר את ליבך. כשהאויב מתאבל, אתה רוקד ברחובות.
וכך נשאר המזרח התיכון בעיצומו של משחק 'סכום אפס', שב-60 השנים האחרונות מזכיר יותר ויותר משחק פוקר בו מהמרים שני הצדדים כל הזמן על כל הקופה, אך בסופו של דבר, אין להם מה להראות. כל זכייה של אחד הצדדים באה על חשבונו של הצד השני וערך הקופה לא משתנה. הוא נשאר כמו שהיה לפני 60 שנה – אפס, נאדה, זילץ'.
והיות במטאפורות עסקינן, הגיע הזמן לעבור ממשחק פוקר לעיסקת נדל"ן, בה שני הצדדים זוכים. בהיסטוריה רוויית הדם של יחסי ישראל עם ערביי האזור, לא עשו לנו הערבים אלפית ממה שעוללו לנו הנאצים, וראה זה פלא: יש לנו יחסים מצויינים עם גרמניה. גרמניה המערבית וישראל הסכימו בשנות החמישים על הסכם שילומים לפליטי השואה, וכמו בקניית דירה, שני הצדדים 'זכו'. הסכם זה נחתם כי לשני הצדדים היו מנהיגים (אדנאואר ובן-גוריון) שהייתה להם הגדלות הנפשית להתעלות מעל לשנאה ולחשוב על העתיד, ולא על העבר.