"מצאתי את אהבתי בפורטופינו" - שרה הזמרת דלידה באחד מלהיטיה היותר-ידועים משנות החמישים של המאה הקודמת, ולא בכדי. כל מי שרגלו דרכה בפורטופינו, אינו יכול שלא להתאהב בה.
כפר הדייגים האיטלקי הזעיר והעתיק הינו גן-עדן עלי אדמות, הפורח בכל ימות השנה. המפרץ הקטן, לרגלי צוק-הר, מזרחה מהעיר גנואה, הפך זה מכבר למעגן היאכטות של החוג הנוצץ באיטליה. כמעט על כל אחת מהן מצאנו גבר במיטב שנותיו, בחברתה של צעירונת, הדואגת להחזירו לימי עלומיו. תמורת חסדיה אלה מותר לה לעלמת החן לבקש ממנו כל מה שמציעה פורטופינו למבקריה.
כמו כל בעלי היאכטות באנו גם אנו לפורטופינו לתפוס שלווה, אבל שלא כמותם- עם מעט מאוד כסף ובלי יאכטה. היה זה סוף השבוע ובמבואותיו של הכפר נתקענו במכוניתנו השכורה לפקק-תנועה ארוך ומתמשך, שהחל כבר בעיירת הקייט הסמוכה, סנטה מרגרטה. מעיירה זו מתפתל, עד לפורטופינו, כביש צר-מידות, אך דו-סיטרי. בשל כך נאלצות המכוניות הנוסעות לכיוון פורטופינו לעצור כל אימת שחולפת מכונית מהכיוון הנגדי. "מבחן-עצבים" מאין כמוהו לנהג ישראלי כמונו.
אנו עומדים במבחן הקשה (ללא עקיפות) וזוכים להגיע אל מרכז-פורטופינו, בו מצוי החניון היחידי למכוניות. היינו ברי-מזל ועוד נותר מקום-חנייה אחרון בשבילנו. יורדים מהמכונית ותרים, בדחילו ורחימו, אחר מקום במלון היחידי במקום. סוף סוף, פורטופינו היא מעגן ליאכטות, לא למכוניות ולבתי-מלון.
פקיד הקבלה של המלון מקדם את פנינו ב"ברוך הבא" לבבי ומפקיד בידינו צרור-מפתחות לחדר, שממנו נשקף נוף ציורי, עוצר-נשימה: מפרץ התכלת, שבו עוגנות יאכטות וסירות-דייגים. לאורך המפרץ רחבה גדולה, שעליה פרושות, אחת ליד רעותה, מסעדות-דגים, ומעל הרחבה, בצלע ההר - טירות עתיקות, הטובלות בירק אינסופי.
יורדים אל הרחבה לאכול משהו, אבל המחירים מרקיעי השחקים, שבהם נוקבים בעלי מסעדות אלה, נועדו לבעלי היאכטות העשירים ולא לדלפונים כמונו.
רק במבואות כפר הדייגים אנו מוצאים מסעדה כלבבנו, במחירים סבירים. לאחר שאגרנו כוח, אנו עולים במעלה ההר, כדי לפקוד את הטירה העתיקה היחידה הפתוחה למבקרים.בטירת סן-ג'יורג'יו, בת 400 השנים, אנו מגלים יצירות-אמנות ושכיות-חמדה בצד רהיטים נושנים.
אז מישהו עוד מתפלא למה מצאתי את אהבתי בפורטופינו?
