ערב הפסח עשיתי קצת סדר בספרייתי. במקרה עלעלתי בחוברת ישנה, שהוציאה מפקדת קצין חינוך ראשי, ובה כתבה של הכתב הצבאי אהוד אולמרט על הקרבות של מילואי הצנחנים בסרפאום ("אורחה") במלחמת יום הכיפורים. עד שהמיט עלינו את המלחמה בלבנון, אולמרט רק ליהג על מלחמות, או שרבט בעטו עליהן. היום, הוא יודע לספר, כי האסון, שהמיט על מדינת ישראל בקיץ האחרון, הוא רק "
זיכרון רחוק", כהגדרתו.
כמו שאומרים החבר'ה, היית מת, אדון אולמרט.
כל אחד מעשרות ההרוגים, כל אחד ממאות הפצועים וכל אחד משלושת החיילים החטופים הינו זיכרון קרוב ומציק, שמטריד את מנוחתנו - כמוך, אדון אולמרט - וייזכר לעד.
אתה, אולמרט, רוצה שנשכח. אתה וממשלתך הכושלת מקווים שנשכח. ואינכם היחידים, הרוצים זאת.
כישלונות מיוחצנים היטב בבתי-היולדות מתחילים להגיח תינוקות המלחמה. יבוא יום, וגם את מוחותיהם יפטמו באגדה, "הבטחתם שלום", והם יאמינו לכזב. בתי-הדפוס מסיימים להדפיס את המבול הראשון של ספרים על המלחמה.
הגיעה עונת הפסטיבלים - החלק המפותח ביותר במלחמותינו. אין זה משנה מה אירע בשדות הקרב, תמיד ידענו לפאר את "חיילינו האמיצים", לקלס את "מפקדינו הגיבורים", ולהאדיר את "צבאנו המהולל" - גם כשהובסנו בצורה מבישה, פחות או יותר.
כבר עשרות שנים אני עוקב מקרוב אחרי סיקור המלחמות אצלנו ובעולם ואחר מה שנכתב על מערכת הביטחון שלנו. עדיין אני מופתע כל פעם מחדש כיצד כתבינו לענייני צבא וקוראיהם מופתעים כל אימת שצה"ל נכשל בביצועיו. הפעם הדבר חמור יותר - כיוון שלנגד עינינו ראינו את התקשורת מצטרפת בלהט למערכת השתקה בשירות ממשלות ישראל, מאז מנוסתנו המבישה מדרום לבנון בשנת 2000. אף אחד לא טרח להבין דבר, ואף אחד לא טרח להתריע.
מאז אמצע יולי 1967, מנפק לנו צה"ל בהתמדה כישלונות בשדות הקרב - ולא רק בתחום המבצעי הוא נכשל. כרמלה מנשה פורחת ב"קול ישראל", כיוון שהצבא, כמערכת, גם אינו מסוגל לטפל ברגישות הנדרשת במשאב היקר מפז, שהקפדנו בידיו - בנותינו ובנינו. במלחמת לבנון 2 ראינו קבל עם ועולם, כי צבאנו אינו מסוגל לנצח את אויביו, וגם אינו מסוגל לספק אוכל ללוחמיו; וזה רק קצה הקרחון של הכישלון.
ביוני 1976, כתבתי במערכות, כתב-העת הוותיק (עוד מעט יהיה בן שבעים) של צה"ל, כי אם לא ישתפר, צה"ל ימשיך להנחיל לנו תבוסות. לימים, כשמוניתי לערוך את מערכות, בשנות התשעים, ניסיתי להבין כיצד אושר, אז, מאמרי לפרסום (ראוי לציין, כי הדברים היחידים, שצונזרו ממנו, היו חלקים משם מחברו). כמובן, לא היה כל הד למאמרי.
לנגד עיני כולנו התנוונה המערכת הצבאית, ונכשלה בכל מבחניה. בוזגלו ורוזנצווייג - אזרחי המדינה - אינם יכולים להתנער מאחריותם לכישלון. הם שירתו בצבא, עשו מילואים, וראו את העובדות, שתקו, וקיוו (לשווא), שבמלחמה הבאה יהיה בסדר. סמוך יצא, כנראה, לחופשה ארוכה. הוא אינו מתקשר, וגם אינו עונה לטלפון ולדואר האלקטרוני ממקום נופשו. עם זאת, צריך לזכור, תפקיד העיתונאים להתריע על הנעשה במערכות השלטון, ולהביא לתשומת-לב האזרחים ומקבלי ההחלטות שיבושים ותקלות. לכאורה, ההצדקה היחידה לחופש העיתונות ולזכויות-היתר, שמקבלת העיתונות, היא היותה ה"רשות הרביעית", המבקרת את השלטון מחוצה לו.
עכשיו עסוקים כתבינו לענייני צבא באיסוף חומרים, שיפטמו את ספריהם, ובאיסוף חוזים עם מוציאים-לאור. היכן היו הכתבים לענייני צבא משלהי מלחמת יום הכיפורים ועד היום, כשהקימו לנו מערכת צבאית כושלת, מפוטמת ולא יעילה?
שעת שקיעה לצערי, רוב כתבינו לענייני צבא אינם עושים את תפקידם, אלא מתחרים עם דובר צה"ל מי ייחצן את צבאנו (ובעיקר, את מפקדיו) יותר חזק, יותר מהר ויותר לא-אינטליגנטי. אם איני טועה, אדם ברוך קרא לתופעה זו, "הדובר המתנדב". הם אינם חריגים - גם רוב חבריהם למערכת משמשים לא יותר מצינור, המקדם "ספינים" של ראשי המדינה. רוב כתבינו לענייני צבא הם לא יותר מגלגל חמישי - "פרימוס", קראו לזה פעם - בעגלה השבורה של צבאנו, ועוסקים בקידום קריירות של קצינים לא-מוכשרים, אך מקושרים היטב. "אַסתֵרָא בְלָגינָא קיש-קיש קָריָא", אמרו חכמינו (בבא מציעא פ"ה, עמוד ב'). כלומר, מטבע קטן במכל ריק עושה רעש גדול. בהקשר הזה, אזכיר אמרה חביבה בת-זמננו, "כשאנשים קטנים מטילים צל ענק, סימן שזו שעת השקיעה".
מה עשו העורכים בעיתונות הישראלית, כדי להתריע בפני הציבור הישראלי ובפני מקבלי ההחלטות, כי צה"ל ומערכת הביטחון אינם מספקים את הסחורה? והנה מוטלים כישלונותיהם שורה ארוכה - ממלחמת ההתשה ועד מלחמת לבנון 2 - גלויים וברורים.
החלה עונת הפסטיבלים. הסנוניות - שני ספרים, לפחות - כבר יצאו לאור. עוד מעט יתחילו חצוצרות להריע. יוסי ישבח את משה על ספרו המדהים, משום שהנו בן-מינו. משה יתקיף את יוסי על ספרו המשמים, משום שאינו בן-מינו. כמו בסיקורם, יד תרחץ יד על חשבון אזרחי ישראל, המקבלים זה עשרות שנים שירות רע עד גרוע מאוד מכתבינו לענייני צבא. שמחה גדולה תהיה במעונם. הם יזדרזו מטוק-שואו לראיון, ויפמפמו בטון ידעני את מה שאינם יודעים כלל.
את המחברים הגיבורים, שהזדרזו לשרבט הדלפות, שאספו ממקורותיהם (כנראה, תמורת שתיקה על מחדלי מקורותיהם) ואת הגיגיהם, ואת אלה שיבואו אחריהם נשאל את השאלה הבלתי-נמנעת: איפה הייתם עד עכשיו?