בימים אלה ננעלה התערוכה של שפרה חרלף, וראוי לומר כמה מלים על העיצוב האמנותי של הנוסטלגיה בציורים קסומים אלה. שפרה חרלף היא ציירת שחוגגת בימים אלה מלאת לה שמונים שנה, והתערוכה החדשה שלה היא ציון חדרך חשוב, הצדעה לארץ ישראל היפה, לילדות של שפרה בחיפה הישנה.
שפרה מציירת בעיפרון, בפחם, בשמן, במים, בגואש, בפנדה ובאקריליק - ותערוכותיה הקודמות כללו גם רישומי נופים תוך כדי טיולים בארץ ובחו"ל.
תערוכות היחיד שלה חשפו ארבע תקופות וארבעה כיווני יצירה והפעם נדמה שהיא מציגה את תערוכת היחיד הבשלה ביותר שלה - ושם התערוכה אומר הכל - "הזמן שהיה".
תערוכת הציורים של שפרה חרלף נפתחה ביום שבת ה 5 במאי בשעה 11 וחצי בבית האמנים של אגודת הציירים בשדרות הציונות 24 בחיפה - והתערוכה תינעל ביום רביעי 23 במאי.
מי שמביט בציוריה החדשים של שפרה חרלף מרגיש שהוא קורא סיפור, אין זה ציור בלבד, זו צלילה לעולם של אסוציאציות וזיכרונות ילדות. התמימות והטוהר הנשקפים מכל פיסה של עולמה האמנותי נראים כדרך של הקניית ערכים, כדרך של ביטוי בלתי אמצעי דרך עיניים של ילדה שחזרה לעולם האבוד.
הדמויות בציוריה מתקשרות זו עם זו, בית החולים וגן הילדים, ושדרת העצים, והספסל - הכל חוזר לחיים כמו בסרט אילם. השילוב בין סיפור לציור הופך להיות סוג של דיאלוג בין מדיות שונות. אפשר לומר - שאצל שפרה חרלף - השפה בכלל היא נושא הציורים, דרך התקשורת עם עולמה ועם הצופים בציוריה.
הן בספרות והן באמנות בכלל, בציור ובשאר ענפי האמנות - אנו כיוצרים יוצרים ביטויים חזותיים או מילוליים, ביטויים המשקפים תקוות, השקפות ערכים. יצירה היא דרך לחשוף רגשות, לבטא קשת רחבה של מבעי ערכים אנושיים.
על הקשר בין ספרות לציור כתב והגדיר היטיב ליאונרדו דה וינצ'י בספרו ' ספר הציור' :
" אם תקרא לציור שירה אילמת, יוכל הצייר לכנות את השירה ציור עיוור. ראה נא מי הוא בעל המום הקשה ביותר, העיוור או האילם ?".
ככל שצוללים לעולם התמונות המדהים של שפרה חרלף, אנו חשים, שאנו מדפדפים בספר, קוראים סיפורי חיים- שכן שתי המדיות, הן הספרות והן הציור- באות לבטא חיים, ממשות, במוחש, במופשט. אנו מביטים בציוריה של שפרה ורואים מלים ואותיות מעבר לקווים, סיפור חיים שלם. תרצו יש כאן סיפור חיים של עם, סיפורה של הציונות, התמימות שהיתה, החלומות שהיו- ואיפה אנו היום.
יש בציוריה הדרמטיים של שפרה הרבה מוחשיות וחושניות - אך התמונה מקרינה משהו ערטילאי ומופשט מעבר לכל - ערכים, תחושות של גן עדן אבוד, מסע בעקבות הנפש. וזה שובה את הלב.
כפי שאנו מצפים משיר להתכתב עם שירים שקדמו לו ודורות שקדמו לו, אנו מצפים זאת מציורים. שפרה חרלף מתכתבת עם דורות, עם ציורים, עם סיפורים, עם זכרונות וקודם כל עם עולמה הפנימי - והיא עושה זאת בתום ובטוהר. וזה העיקר.