הטור של פריצי

לא הבן ולא הנכד רס"ן (מיל.) יהודה רסלר הוא עו"ד שמאז שנת 1981 חוזר ועותר לבג"צ בנושא גיוס תלמידי ישיבות. קדם לו אומנם סרן ישראל בקר, שעתר (ונדחה) כבר בשנת 1970, אבל רסלר הוא מי שהביא לפריצות הדרך הראשוניות בנושא, החל מהשגת זכות העמידה הציבורית בבג"צ ועד ליצירת אינסוף אמירות של שופטי הבג"צ, שהסכימו שמלאה הסאה, שמדובר באפליה ושמספר המשתמטים כבר מעורר חלחלה (וזה נאמר כשמספר המשתמטים היה רק שליש ממספרם כיום). 25 שנה ברציפות שרסלר מתייצב בבג"צ - והבג"צ מתעתע בו: גורר פסקי דין, עוסק בזוטות, מתפלפל, מתחמק ומתפתל, כאילו שלמישהו במדינה לא ברור שזו האפליה הבולטת ביותר בישראל ושזו שחיתות דמים על-בסיס גלוי של סחיטה מפלגתית וקואליציונית. כבר לפני שנים שמעתי את רסלר מפציר בשופטי הבג"צ לא לדחות ולא לגרור יותר את ההליכים אלא להחליט באמת. השבוע, אחרי ששוב הגיש בג"צ נגד שערוריית חוק טל, שמעתי אותו מתראיין ברדיו ואומר בעצב שהוא מקווה שלפחות בנו יזכה לראות יום אחד את החלטת הבג"צ המתבקשת. זה לא שרסלר זקן ועומד לפרוש, אבל הוא עו"ד ותיק ומנוסה שמכיר את הבג"צ ואת שיטת הסחבת שלו. אני לא יודע בן כמה הבן של רסלר, אבל אני מעריך שגם הוא לא יזכה לשמוע פסיקה כזו בחייו. הבג"צ שלנו אמיץ מאד כשמדובר בהשעייה של איזה ראש עיריה שסרח, מצטיין (ומתעניין מאוד) בדיונים על עלילות המיטה של הנשיא, וגיבור גדול כשמדובר בבניית גדר או במיגון בתים. אבל כשעל שולחנו מונחת השאלה המשפטית הכי אמיתית, הכי יסודית והכי ברורה בנושא אפליה בישראל, היכן שמדובר באפליה בין דם לדם והיכן שמדובר ממש בחיי אדם (ולא סתם בכבודם), כאן הבג"צ שלנו לא מעז להחליט. אתם יודעים מה: למעשה הוא לא מסוגל. כי בשביל לקבל החלטה משפטית אמיצה צריך שופטים אמיתיים. צר לי, רסלר. זה לא יהיה בחייך. צר לי, אם גם לא בימי חיי בנך. ונכדך, אם זה ימשך ככה, סביר שיחיה כבר בחו"ל.