עם פרוץ שערוריות השחיתות של צמרת הממשלה, ובעיקר מרכיב הקדימה של הממשלה, רבות התגובות במרשתת המייחסות את השחיתות לתופעת הליכוד. שרון הוא ליכוד, הירשזון זה ליכוד, בר-און זה ליכוד. רק הימין מושחת, הם אומרים, השמאל תמים וישר.
כמו כל קביעה נחרצת גם זו תלויה באבחנה. אבחנת שמאל מ-ימין. באופן מסורתי השמאל משויך למפלגות הסוציאליסטיות לשעבר, בעוד הימין לרביזיוניסטים. הזיהוי המחנאי הואצל גם על המנהיגות, כך שבן-גוריון וברל כצנלסון הם שמאל, בעוד בגין, אולמרט (האב) ולנדאו הם ימין. צאצאיהם, גם הרוחניים וגם הגשמיים אמורים היו להמשיך את המסורת, וכאן קרה שבר מיוחד.
השמאל שלט ללא עוררין עד שנת 1977. בשם המדינה עשה השמאל טרנספר לפולש הערבי בשפלת יהודה, שחרר את ארץ ישראל מן הפולש הפלשתיני/האשמי, עסק בקליטת מיליון יהודי פליטי גרוש ערב, והקים מערכת חינוך המבוססת על בכירי העולים ובני הארץ. החינוך היה, כצפוי, סוציאליסטי מעיקרו, שהאדיר את תרומת השמאל וגימד את תרומת הימין, האדיר את האוניברסליזם הסוציאליסטי וגימד את הבסיס היהודי לציונות. בני ובנות הרביזיוניסטים למדו בבתי הספר הללו, פעלו בתנועות הנוער הסוציאליסטיות, ובהתאם לכך עיצבו את עולמם. כאשר גדלו ובגרו מצאו את מקומם בזכות אבות ואימהות בתנועה הרביזיוניסטית, בליכוד, והפכו אותה מבפנים.
פני הדור כפני מערכת החינוך שעיצבה אותו. חינוך ללא ערכים יהודיים, ללא ערכים לאומיים, ללא אהבת הארץ, ללא אהבת ישראל. המנהיגות הרעיונית של השמאל של פעם, של אהבת ארץ ישראל ועם ישראל, כצנלסון טבנקין גורדון, לימנית סהרורית תיחשב כיום, גם בשמאל וגם בגוש הימין. כאשר אמרו החרדים כי עגלת הציונות ריקה, בדיוק לזה הם התכוונו.כאשר אמרו החרדים שאין הם מתכוונים להירתם לעגלה שסופה, להתפרק מגלגליה, ידוע מראש, הם צפו בדיוק את המציאות של היום. כיום מנהיגות שני הגושים הגדולים מורכבת מדמויות ראי. שתיהן לא מכירות עוד בארץ ישראל כארצו של העם היהודי כי אם כטריטוריה שבמחלוקת בין שני עמים. שתיהן נטשו את הציונות של אלפיים שנה, ואוחזות בפוסט-ציונות של אוסלו. שתיהן מצויות פה רק מכיוון שבאופן כמעט פלאי עם ישראל חזק יותר מן המנהיגות הרופסת ועדיין מאמין שיש עתיד למדינה יהודית ריבונית המגינה על עצמה מפני האנטישמיות לצורותיה השונות.
אם כן כיצד לעשות את האבחנה בין שמאל לימין, באופן אמיתי, ברור, נהיר, שאיננו זקוק לפירושים. מה נשאל את הפוליטיקאי המבקש את אמון הציבור כדי להנהיג, ולא רק לשרוד מפרשת שחיתות אחד לבאה אחריה?
1) האם אתה מטיל ספק בזכותו הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל, מן הירדן עד הים?
2) האם אתה מאמין בחלוקת הארץ, עם ריבונות זרה כלשהי, כפתרון בר קיימא?
העונים בחיוב על שתי השאלות הללו הם שמאל, פוסט-ציוני. לא חשוב מה עברם המפלגתי, העדתי, הגנטי. לא חשוב מי הוריהם, באיזה ארגון פעלו, מאיזה ארץ עלו. שמאל-פוסט-ציוני נקודה.
העונים בשלילה על שתי שאלות אלו ומוספים כי זכותו הבלעדית של יהודי להתיישב בכל מקום בארצו הם בימין, בציונות נקודה. לא חשוב מה עברם המפלגתי, באיזה קיבוץ נולדו, מי הוריהם, ומאיזה ארץ עלו. ציונות, בלי מרכאות, נקודה.
יש קשר ישיר ובלתי הפיך בין הנכונות למסור את הארץ בידי זרים, מרצון, ובין המוכנות לקבל שוחד, שלמונים, "לעשות לביתו", להשחית, לשקר, ולהזנות את המערכת הציבורית. הדוגמאות בראש עמודי העיתונים. יש קשר ישיר בין הנכונות לשמר את ארץ ישראל השלמה ביד עם ישראל לבין ניקיון כפיים, שרות ציבורי נאמן, חסינות לשוחד, חסינות מפני שלמונים, וחיי צניעות כלכלית., ראה דוד בן-גוריון, רחבעם זאבי, גולדה מאיר, בני בגין, עוזי לנדאו, אריה אלדד, אליקים העצני. אין צורך לשחד אנשים כדי לומר את האמת. תמיד יש צורך לשחד אנשים כדי לשקר לעם ביודעין.
עם ישראל יצטרך לבחור במוקדם אן במאוחר בין הפוסט-ציונות הכרוכה עם שחיתות ציבורית לבין הציונות הכרוכה בניקיון-כפיים. אם יבחר בראשון אל יתפלא על כל הרעות והחולות, האסונות והזוועות שיחולו על ראשו.