במרכז פרשת השבוע (לך לך) רואים אנו את אברהם אבינו ואת אישיותו הגדולה והמיוחדת, כאשר הוא עובר מניסיון אחד לשני וכל כולו מעשים טובים, אהבת הבריות ועשיית חסד של אמת.
נתמקד נא באחד האמרות בפרשה כאשר נאמר לו לאברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך... ויקח אברם... ואת הנפש אשר עשו בחרן", ומי הם? - אלה שהחזירו אותם בתשובה וקרבו אותם לבורא, גם אותם לקח אברהם.
למה לא נאמר כמו באברהם, כך גם אצל נוח (בפרשה הקודמת), הרי גם הוא היה צדיק, כפי שהעידה עליו התורה? ומהו ההבדל שהתורה מבדילה בין שתי דמויות אלו?
מבארים חז"ל: אברהם עשה נפשות ולא נוח. נוח התמקד בעצמו ופחות התערבב בחברה ושינוי מאווייה, אברהם אבינו כל כולו היה אהבת הבריות ולמען הזולת. נוח היה סגור בד' אמותיו, מה שאין כן אברהם אבינו היה כולו מעשה חסד והקרבה לזולת.
מהו יסוד השוני בניהם?
נקדים מעט: רבות נכתב אודות זה, הכיצד יש ביד האדם הכוח להשפיע ובאיזה גישה יעשה זאת? עשרות ספרים נכתבו מטובי הוגי הדעות, פסיכולוגים ואנשי הרוח. התורה נותנת את עצת העצות.
"הוכח תוכיח את עמיך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י, יז) - זוהי אחת מתרי"ג המצוות. ביאור אחד: אם ברצונך להוכיח את זולתך ולהשפיע, הדרך הטובה ביותר היא ראשית תוכיח את עצמך ולאחר שתהיה אתה שלם, תוכל גם להוכיח אחרים, כי אין דבר משפיע אלא אם יוצא הוא מהלב, מלב מתוקן ושלם.
ביאור נוסף: רצונך להשפיע? - תשפיע בדרך של אהבה, בהסברה ובנועם, בטקטיקה נבונה, שתאמר את מה שהזולת מוכן לשמוע ולא רק את מה שהינך רוצה להשמיע! - אם כך יהיה בדרך של אהבה, מובטח לך שזה אכן ישפיע. וזהו הביאור , "הוכח" - באהבה, וממילא "תוכיח" - זה ישפיע לטובה.
הנקודה המרכזית בשוני שבין אברהם לנוח הייתה בנקודה הזאת, למרות ששניהם הוכיחו את העם, דאגו להם... אך אברהם היה בו משהו מיוחד, כולו היה אהבת הזולת, כולו מקריב חן וכולו למען השני, מה שאין כן, נוח היה אומנם מוכיח, אך זה לא נקלט - כי היה חסר לו ב"אהבת" הזולת.
מטרת בריאת העולם והאדם
האדם נקרא "עולם קטן". לאיזו מטרה הוא נברא? על-מנת להעניק! כמו הסיבה שהניעה את הקב"ה מלכתחילה לברוא את העולם ואת האדם - הרצון לדאוג ולהרעיף מטובו. מכאן אנו למדים שמידת ה"נתינה" היא היסוד הבסיסי ביותר של הקב"ה!
אברהם אבינו הלך בדרכיו של הקב"ה, בכך שעסק בנתינה אינסופית. האוהל שלו, שהיה ממוקם ממש בליבה של צומת דרכים מרכזית וסואנת, היה פתוח אל ארבע רוחות השמים, כדי שעוברי האורח העייפים, יחושו מוזמנים להיכנס ולסעוד אצלו את סעודת המלכים שתמיד הוצעה להם. כך פעל גם בהיותו מהול בגיל 99 שנים. היינו מצפים, שבמצב כזה ישכב במיטה, לפחות כמה ימים לצורך התאוששות. אך במקום זאת, אברהם יושב בפתח האוהל, מחפש אחר אורחים שיבואו להתארח אצלו! שם הקב"ה מתגלה אל אברהם. אברהם רואה שלושה עוברי אורח, נוטש את הקב"ה, בכדי לקבל את פניהם של האורחים שהגיעו. מה גרם לאברהם לחשוב שנטישת השיחה החשובה עם הקב"ה, היא המעשה הנכון שיש לעשותו?
התשובה היא. קיים חיוב לאדם לאהוב את הבריות. להידמות להקב"ה! חיוב זה חזק יותר משיחה ישירה עם הקב"ה. משום שבני האדם נבראו בדמותו של הקב"ה. וכפי שהקב"ה נותן באופן אינסופי, כך גם צריכים לפעול בניו עלי אדמות. אברהם הגיע לשלמות במידת הנתינה. לכן הוא נקרא, אברהם - איש החסד.
הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. בין אדם לחברו, בין איש לאשתו. כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בכיוונים שליליים - תופעה שיוצרת מתח, לחץ וריחוק בין השניים. לעומת זאת כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. חשוב באותה המידה להתייחס לאופן שבו משפיעה "הנתינה" עלינו. היא הופכת אותנו לאנשים רגישים יותר, אכפתיים ובעלי רחמים כלפי הזולת.
טענה זו מובהרת היטב בפרשת וירא, דרך הסיפור על העיר סדום. שהיוו מוקד האכזריות עלי אדמות בימים ההם. אכזריות כלפי מכניסי אורחים וגומלי חסד. סופם ידוע. האגואיזם והאנוכיות הביאה לחורבנם. במבט מעמיק, העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה המטיר עליהם אש וגופרית. ללמדך, שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה. ניתן ללמוד זאת גם מהדבר הבא.
בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו...
הגשמת הערך למעשה
כיצד באופן מעשי ניתן להפוך לאדם "נותן"? התשובה פשוטה: נתחיל לתת! יש שיאמרו: "אני יכול לתת רק לאנשים שאני אוהב". זוהי אמירה מוטעית. הנתינה מובילה אותנו לאהוב את הזולת. כאשר אני נותן ומשקיע בך חלק מעצמי, בכך הופך אותך ליותר יקר עבורי וקרוב ללבי. זוהי הסיבה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל דבר אחר; הילדים הם ההשקעה הגדולה ביותר שלהם. בחיי היום-יום ניתן לעשות זאת בדרך של ביקור חולים, הזמנת חברים לסעודת השבת, או בסיוע בביתכם בניקיון, הדחת כלים וכד'.
אהרון הכהן, זכה לכהונה, בזכות האהבה הגדולה שלו, על כך, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, מחבר ומגשר בין הנצים, ודווקא הוא זכה לברך את העם. וכיצד הוא מברך את ברכת הכוהנים? "ברוך... וציוונו לברך את עמו ישראל, באהבה". - ללמדך: ראשית, מי יכול לברך? - מי שיש בו את המידה הזאת של אהבת הזולת, ושנית, איך לברך? שוב באהבה.
זה התנאי ההכרחי להיות מברך - כאהרון הכהן ובניו לדורי דורות, ולהיות מבורך כאברהם אבינו.
בדרך זו הצליח אברהם אבינו לשנות את העולם. באהבה ובנתינה.
השתדלו להידמות לקב"ה, והיו לאנשים "נותנים". עשו זאת מתוך התלהבות ובשמחה אמיתית. עשו זאת כאילו חייכם ואושרכם תלויים בכך.