השבוע אנחנו מתוודעים אל אברהם אבינו ואל הציווי הראשון שהוא מקבל מבורא העולם ומנהיגו (בראשית י"ב): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ואברם הולך בלי לשאול שאלות. אומנם ה' מבטיח לו: [ב] וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. [ג] וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. אבל התורה מעידה כי לא לקיום ההבטחות נשא עיניו, הוא לא היה אינטרסנט: [ד] וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' (...) ולא משום סבה אחרת.
על דמותו של אברהם כגדול המאמינים דיברנו בעבר, וגם דיברנו על המשימה שלנו, בניו האמורים להמשיך את דרכו, להיאחז בארץ מתוך אמונה פשוטה ושלמה, האמונה של אברהם אבינו כי שלנו היא. הפעם ננסה להתבונן מעט בקורותיו של אבינו הראשון מיד עם הגיעו לארץ המובטחת; בתגובתו לאירועים, ובמסר הנצחי הטמון בסיפורים אלו. קודם כל יש לשים לב לכפילות ההליכה בפסוק הראשון, לך לך. פירושה הפשוט, כדברי רש"י ואחרים, הוא שההליכה הצפויה תהיה כולה לטובתך, שהרי אנו קוראים לֶךְ-לְךָ, אלא שבספר התורה אין ניקוד כידוע, והכוונה היא שנחפש ונמצא גם מסרים המסתתרים באותו צירוף אותיות, כאשר הניקוד שונה.
כאמור, הליכה כפולה שפירושה המעשי בחיי אברהם הוא: [ט] וַיִּסַּע אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. רש"י מסביר: לפרקים יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר. כלומר, יש גם חניות, מה שהגיוני מאד, והמלה הָלוֹךְ פירושה ללכת בעוד וְנָסוֹעַ פירושה חניה. אתם שואלים מדוע קוראים לחניה מסע? מסתבר שאם חונים כדי לאגור כח להמשך ההליכה, גם החניה למסע תיחשב, וזו דרכו של אברהם אבינו; הוא ממוקד לחלוטין ביעד, הַנֶּגְבָּה.
בחסידות מבואר כי זוהי החתירה אל מקור האור, שכידוע, בארץ ישראל הנגב מואר (באור השמש [שהוא משל לאור ה']) הרבה יותר מאשר כל אזור אחר בארץ. אצל אברהם, גם כאשר הוא חונה הוא במסע אל עבר האור כי טוב. כך הוא נהג עוד לפני שנצטווה לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וכך הוא נוהג ביתר שאת לאחר שנצטווה. ומה עושים כאשר חותרים אל האור ולפתע יורדת אפלה סמיכה? הנה למשל:
[י] וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. לא נאריך בתיאור "חוויותיו" של אברם במצרים. כל אחד מוזמן לקרוא הכל במקור; זה תמיד רצוי ומועיל. לענייננו, לאחר שהוא מקיים את ציווי ה' בשלמות, עוזב את ארצו ומולדתו והולך אל ארץ לא נודעת, היינו מצפים שמאותו רגע רק טוב יהיה לו כל הימים. במקום זה, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ. גם צריכים לזכור ולהזכיר כי את חתירתו של אברהם אבינו אל עבר האור, הוא לא שמר לעצמו. להיפך, הוא עשה כל מאמץ להפיץ את רעיונותיו ואת התובנות שהגיע אליהן, בין כמה שיותר אנשים.
שני פסוקים קודם קראנו: (...) וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'. שזה אומר כנ"ל, הפצת האמונה בא-ל אחד בין עובדי האלילים אשר סבבוהו. והנה רָעָב, בָּאָרֶץ. מה היינו אנחנו אומרים על איזה נביא שמבטיח משהו, ומה שקורה זה בדיוק הפוך? מה אומרים היום על רבנים (או "רבנים") שמבטיחים "ולא מקיימים"? יש להניח שזה מה שאמרו גם על אברהם; הגיע הנה איזה תמהוני עם בשורה חדשה כאילו, והביא אתו רעב לארץ... איך אפשר להבין את זה?
אבל אברהם אבינו לא מתרגש. הוא גם לא שואל שאלות. הוא ממשיך להתקדם גם כאשר ההתקדמות נראית כמו נסיגה ואפילו נפילה קשה. אומנם הוא מוטרד מהמפגש הצפוי עם המצרים שרמתם המוסרית היתה קוטבית לזו שלו, והוא נוקט מהלכי הגנה שנראים די נואשים, אבל בסך-הכל ברור לו שעליו להמשיך בדרך, והוא ממשיך. התוצאה הסופית היתה חיובית כידוע; אנחנו רואים כי כאשר שב ממצרים (פרק י"ג) [ב] וְאַבְרָם, כָּבֵד מְאֹד, בַּמִּקְנֶה, בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב. השאלה שלנו היא בשביל מה צריכים את זה בכלל, ומהו המסר עבורנו?
כידוע (פרקי אבות ה'): (ג) עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם. הרעב הזה נמנה בין עשרת הניסיונות וכמו שהסברנו בעבר - ניסיון, זה שהאור האלקי מתעלם ונראה שהכל הולך הפוך. רק במצב כזה אדם יכול לדעת עד כמה באמת הוא דבק באמונתו בה', וזה חלק בלתי נפרד מתהליך ההתקדמות.