כבר זמן רב יחסית שלא התייחסנו לאקטואליה במישור המכונה פוליטי ולא נראה שזה חסר למישהו, אבל לפעמים צריכים לעשות גם את זה, כי הפוליטיקה משפיעה על חיינו, ולעתים קרובות משפיעה רע מאד. לפני כשנתיים (לפרשת חיי שרה) כתבנו משהו על מצוקתם הקשה של תושבי שדרות, שלפתע עלתה לכותרות לאחר פגיעה קטלנית של קסאם, ומאז כידוע לא השתנה דבר; בכל הישובים הנמצאים בטווח, נוחתים החפצים המעופפים מדי פעם, והמדינה ממשיכה בשגרת חייה כאילו כלום. בעיקר המנהיגות, שעסוקה כל כך בשרידותה התפקידית, עד שאין לה ראש לחשוב על שום דבר אחר. וזה מתאפשר לה ולנו, כי בדרך נס אין אבדות בנפש, וכל עוד זה המצב - אין שום סיבה לעשות משהו.
היום
התבשרנו כי שר הביטחון אישר לנתק את החשמל לעזה. מדובר בניתוק יזום של שכונות הקצה, אשר מהן משוגרים הקסאמים לעבר ישובים באזור שזכה לכינוי 'עוטף עזה'. בשלב זה לפחות, לא מדובר בניתוק מוחלט, רק מזמן לזמן. רבע שעה פה וחמש עשרה דקות שם. כצפוי, ההחלטה שעדיין לא יושמה זכתה לגינויים מקיר לקיר, מהממשלה הפלשתינית ועד האו"ם והקהיליה הבינלאומית, שכן מדובר במה שהם מכנים 'עונש קולקטיבי ובלתי הוגן' וזה דבר פסול לחלוטין, לדעת המבקרים.
אינני יודע עד כמה ישפיע ניתוק החשמל על קצב שיגור הקסאמים, אם בכלל, וגם מנקר בי ספק קל באשר ליישום ההחלטה הנ"ל לאורך זמן. הממשלה הפלשתינית מתנגדת להחלטה כאמור, והאו"ם תומך בה בעניין זה. כמה זמן תחזיק ממשלת ישראל מעמד, בלחץ בינלאומי שידרוש את חידוש אספקת החשמל למשגרי הקסאמים - נחיה ונראה. בלי חשמל גם קסאמים הם לא יוכלו לייצר, אז איך אפשר לעשות להם דבר כזה? הרי טעם החיים יתנדף לחלוטין מלבם אם לא יוכלו עוד לחשוב בחדווה על הקסאם הבא שהם עומדים לשגר על ראשי היהודים.
האמת, בהסתכלות אובייקטיבית, כנראה צודקים מבקרי ההחלטה. באיזו זכות מְשַׁנִּים את כללי המשחק באורח חד-צדדי? הרי לאחרונה, לא קרה שום דבר שלא קרה עשרות, מאות או אף אלפי פעמים קודם, אז למה דוקא עכשיו? למה מי מת? כל כך התרגלו צעירי עזה, ואף נהנו ממשחק החתול ועכבר מול צה"ל, שלהפסיק את המשחק כעת זו סתם אכזריות מצד הציונים הכופרים. לא יקום ולא יהיה. הם יגייסו גם את קונדי שתלחץ עלינו לשוב למשחק בתנאים המוכרים.
כדי לכתוב סאטירה טובה, אני צריך להתאמץ הרבה יותר. זה ברור לי, אבל אין לי יומרות כאלה. ואם מדי פעם הניסוח יוצא סאטירי, זה מניסיון לצחוק במקום לבכות. כי אני באמת לא מאשים את הפלשתינים במה שקורה לנו. לא נעים להגיד שאני מאשים את עצמנו, אבל זו המציאות, ויש מה לעשות. פעם קראו לזה להחליף דיסקט, אבל היום נראה שזה כבר לא יספיק. נראה שצריכים להחליף הארד דיסק.
הערבים נלחמים נגדנו בטענה שאנחנו גזלנים, שגזלנו מהם את ארצם. לנו אין תשובה לטענה שלהם, מלבד כוחו של צה"ל מְגוּבֶּה בהחלטת האו"ם, או להיפך. אבל האמת היא שאנחנו כאן מכוחו של אברהם אבינו אשר קיבל את הארץ הזאת מהקב"ה, כפי שקראנו בשבוע שעבר (בראשית ט"ו): [יח] בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם--בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. יש הטוענים שהערבים מתייחסים לישמעאל שגם הוא בנו של אברהם, ומדובר במלחמת ירושה בה שני הצדדים צודקים. אבל זהו שקר, כי אותו מקור עצמו קובע שלא ישמעאל יורש את הארץ אלא יצחק:
(פרק י"ז) [יט] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. זה בפרשה הקודמת. ובפרשת השבוע שלנו (פרק כ"א), לאחר ששרה דורשת במפגיע: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק, וזה לא מוצא חן בעיני אברהם, מתגלה אליו ה': [יב] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. ואל תדאג לישמעאל, כי אני אדאג לו: [יג] וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא.
אז איך נקלענו למצב בו אנחנו מתגוננים בשפה רפה מול דרישות הערבים לבעלות על הארץ? בעצם, אפילו לא מתגוננים, רק מנסים להשיג מהם הסכמה לעצם נוכחותנו כאן?