יש להודות שמשהו גרוטסקי קורה במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל. היה זה עניין של זמן שאול עד שהפוליטיקה הצינית, הרדודה והמרגיזה תיתן את הטון במשבר החינוך. עד עתה הושמעו טענות שהיה להן קשר כלשהו לנושא המאבק, אך מעתה, המקהלה הפוליטית מפנה את הבמה התקשורתית להתגוששות מן המדרגה הנמוכה ביותר.
ב-27.11.07 התבשרו אזרחי ישראל שקרוב ל-40 ח"כים חתמו על עצומה הקוראת לשרת החינוך להתפטר מתפקידה בגלל הכישלון לסיים את המשבר. אילו לא היינו מכירים את הדמויות שמאחורי העצומה הזו, היינו מתפתים לחשוב שכל עניינם טובת מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. הס מלהזכיר כוונות פוליטיות.
ברור שהכל לגופו של עניין ולא לגופו של בעל התפקיד!!! אז, מה לעשות שאלה אשר עדיין לא חלו באלצהיימר ולא איבדו את הזיכרון, זוכרים היטב מה היה קודם לבואה של שרת החינוך הנוכחית. הרי גם אם יעוותו את האמת עד כלות, לא יוכלו מציעי ההצעה לרחוץ בניקיון כפיהם. חלקם הגדול, היה בשל זה או אחר, מעורב בנעשה במערכת החינוך וההשכלה הגבוהה. אין מורה ולא מרצה בישראל שלא מכיר העובדה שלא ממשלה זו היא שגרמה לאסון הגדול, אלא ממשלות ישראל כולן ב-10 השנים האחרונות.
המדיניות הכלכלית שהונהגה כאן וגרמה להצלת המדינה מקריסה כלכלית, גרמה לנזקים בתחום החינוך וההשכלה שאין זה כלל בטוח שניתן יהיה במהרה בימינו לתקן אותן. אך מה זה חשוב מה אנחנו עשינו בהיותינו ליד הגה השלטון? מה שחשוב הוא להשמיץ אחרים.
למרבה הפליאה, נזכרו אותם 40 ח"כים שיש מערכת חינוך והשכלה גבוהה רק לאחר שבועות רבים. איפה הם היו עד עתה? מדוע בשבוע השני לשביתה לא המטירו אש וגופרית על האחראים לסיים את המשבר? אין צורך בתשובות כי אלה שאלות רטוריות בלבד.
וכדי שלא יובנו הדברים שלא כהלכה: שרת החינוך נכשלה עד עתה בכל מהלכיה. חמורה שבעתיים היא עמדתה כלפי המורים השובתים וחצי הביקורת המורעלים שנורים מסביבתה. המורים התרגלו ששרי החינוך האמורים להבין אל נכון את המצב העגום של המערכת, יתמכו במאבק הצודק של המורים. אך, שרת החינוך הפכה, מבחינתם של מורים רבים, למשת"פית של האוצר וחבורתו. האמון בין המורים לבין השרה לבין הארגון היציג של המורים העל-יסודיים קרס. גם חבריה של פרופ' תמיר, המרצים הבכירים לא מסוגלים להבין את עמדתה של קולגה שעת תמול-שלשום, היתה חלק מהם. המרצים שהיא זנחה אותם לאנחתם.
בגלל כל אלה מן הראוי היה שהשרה תתפטר, אך בוודאי לא בגלל טענות פוליטיות קנטרניות. הרושם שנוצר הוא שיולי תמיר אינה מסוגלת לסיים את המשבר. למרבה הצער, גם חבריה למפלגה עזבו אותה לבדה. עצוב לראות איך תמרונים פוליטיים צרים וזרים מעסיקים את נבחרנו.
הפתרון לא קל, אך אפשרי. הוא אינו יכול להיות מושג מעל ראשם של המורים או המרצים, אלא רק בשיתופם. שרת החינוך יודעת אל נקלה שכל ההצעות המוצעות עד היום לא יפתרו את המחלה הכרונית של החינוך וההשכלה בישראל.
מותר לשרת החינוך להאמין שהפתרונות המוצעים על-ידי האוצר הוגנות וטובות. מותר גם למורים ולמרצים לחשוב אחרת. אסור לשרה לצאת נגד אותו המגזר שהיא מייצגת. ברגע שהיא עושה זאת, הדרך היחידה שנותרת היא הדרך ללשכת ראש הממשלה והגשת ההתפטרות.
מפלגת העבודה מעוררת רחמים בהתנהגותה במשבר הנוכחי. לאן נעלמו ה"חברתיים" ומה עם תורתם? נכון: זה לא מעניין אותם. חשבונאות פוליטית מכתיבה גם התנהלותה של מפלגת העבודה. יש להניח שאם מפלגת העבודה היתה מציבה אולטימטום של פרישה מן הממשלה והייתה מוכנה "להקריב" את כל הנושאים האחרים, לפרק זמן, לטובת נושא "פעוט" כמו החינוך, הסבירות שהמשבר היה מגיע אל קצו, לשביעות רצונם של כל הצדדים, גבוהה למדי.
הכנסת, הממשלה כולה, גופים חוץ ממסדיים ומומחים חייבים להתכנס יחד לדיונים מרתוניים עד שהמשבר ייפתר. אם יש צורך אפילו לנסוע לאנאפוליס ולקיים שם ועידה לפתרון חולאיי החינוך וההשכלה, מן הראוי לעשות זאת. אולי באווירה ציורית ובחסות הרוגע של אנאפוליס, יגיעו הצדדים לפתרון למען הצלת החינוך וההשכלה בישראל.