על-פי פרסומים שהופיעו לאחרונה מכינים במשרדי הממשלה תוכנית סודית לצמצום עד הפסקה כמעט מלאה של תעסוקת העובדים הזרים. המציאות בשנים האחרונות וההתעמרות בחקלאים מעסיקי העובדים הזרים, שאינה מתמצה רק במיסוי הגבוה, מצביעים על כך שהחזון האפוקליפטי הנ"ל אינו כה רחוק.
מי שמדבר על צמצום מספרם של העובדים הזרים, אינו מבין את משמעות דבריו. התיאוריות בדבר החלפת העובדים הזרים במובטלים או "בעובדים מעוטי ההשכלה" טובות לכלכלנים שיושבים במשרדיהם בתל אביב ובירושלים ומנותקים מהנעשה בשטח.
המשמעות של כל הפחתה במספר העובדים היא נסיגה ביצוא החקלאי, תוך פיטוריהם של ישראלים רבים המתפרנסים מהענפים הקשורים לחקלאות, נוסף על הגדלת הגירעון המסחרי.
ההזדקקות לעבודה שכירה הנה תוצאה בלתי נמנעת מתהליכי הייעול בחקלאות וצמצום מספר העוסקים בה. כדאי לציין כי שנת 2006 הסתיימה בגידול מרשים ביצוא החקלאי, אשר חצה לראשונה את הסף של מיליארד דולר, זאת הודות לידע הישראלי ולהשקעה ארוכת שנים בפיתוח החקלאות, אך גם בזכות העובדים הזרים בחקלאות, בלעדיהם היו הישגי המו"פ החקלאי נותרים בחלקות הניסוי ולא מתורגמים לגידול מתועש והמוני.
בתוך ה"עליהום" הכללי על העובדים הזרים בישראל, ספג המגזר החקלאי בשנה האחרונה מכות קשות: אושרו מיסים כבדים על העסקת עובדים זרים בחקלאות, ישנן בעיות מנהלתיות קשות בהקצאת העובדים לחקלאים ובמקביל הוגברה האכיפה על תנאי העסקת העובדים הזרים, תוך הטלת קנסות כבדים שמשמעותם במקרים רבים הנה פגיעה בלתי הפיכה בחקלאי.
אלה שהחליטו על שורת הגזירות נגד המעסיקים החוקיים של העובדים הזרים בחקלאות, אינם מכירים את השינויים שעברה החקלאות בישראל בעשורים האחרונים ואשר אינם מותירים כל ברירה מלבד השענות על כוח עבודה זר. אם בעבר חקלאי היה יכול לעבד עם בני משפחתו משק עזר קטן ולהתפרנס ממנו בכבוד, הרי שהיום כתוצאה מהירידה המתמשכת במחירים הריאלים של הפירות והירקות, יש צורך במשק גדול כדי להפיק ממנו הכנסה סבירה. משק בסדר גודל כזה אי אפשר לעבד לבד ויש צורך בעובדים מתאימים, מיומנים ולאורך זמן.
ישראל אינה היחידה המצויה במצב הזה. בכל המדינות המפותחות, ובהן המדינות שהן עבורנו מודל כלכלי: ארצות הברית, הולנד, גרמניה, ספרד ואיטליה, רוב העובדים בחקלאות הם עובדים זרים.
בעבר מילאו העובדים הפלשתינים תפקיד חשוב בחקלאות בישראל. ערב האינתיפאדה השניה עבדו בארץ 20 אלף עובדים פלשתינים. עם הפסקת העבודה הפלשתינית בארץ נוצר "ואקום", אליו לא נכנסו עובדים ישראלים. גם בשיאו של המחסור בעובדים, מקומות העבודה לא נתפסו על-ידי ישראלים וכל הניסיונות שנעשו לשלב מובטלים בחקלאות בסיוע ממשלתי נכשלו.
אין מדובר כאן בנושא כספי. השכר הממוצע של שכיר בחקלאות הוא כ-3,800 שקל בחודש. יש עובדים רבים בענפים אחרים שזהו שכרם, או אף פחות מכך. הבעיה נעוצה באופייה של העבודה החקלאית המחייבת התמחות, התמקצעות ומאמץ פיסי רצוף תחת שמש קופחת, גשם או רוח. אין מה לעשות - הישראלים אינם מוכנים להשתלב בסוג כזה של עבודה ולכן גם אם ימשיכו להתעמר בחקלאים, הדבר לא יביא לקליטת עובדים ישראלים בחקלאות.
נראה שהחקלאות נפלה קרבן למאבק בעובדים הזרים בענפים אחרים. על כל העוסקים בנושא העובדים הזרים לערוך הפרדה ברורה בין העובדים הזרים הבלתי חוקיים שהשתכנו בשנים האחרונות בצידי הערים לבין העובדים המועסקים בחקלאות, שרובם המכריע עובדים כחוק ואין להם שום כוונה להפוך לאזרחי קבע במדינתנו. כדאי ורצוי שהממשלה תלחם בכל האמצעים בעובדים הבלתי חוקיים, אבל אין שום סיבה לפגוע בעובדים המסודרים.
נדמה שחלק ממקבלי ההחלטות שהרימו ידיהם בתמיכה במדיניות זו לא היו ערים להשלכות הקשות שיהיו לכך. ראוי שישקלו שוב את מדיניותם בטרם יגרם נזק בלתי הפיך. ההיסטוריה הקצרה מראשית ימי המדינה מוכיחה שתהליך עזיבת החקלאות הוא חד כיווני. חקלאי שפרש לא יחזור עוד לנהל משק וילדיו לא יעסקו בחקלאות גם אם הממשלה תבין ותנסה לתקן את טעותה. יש הרבה מדינות בעולם שרק מחכות שנפנה להן את המדפים ברשתות השיווק ובחנויות באירופה. חבל שממשלתנו מקצרת להן את זמן ההמתנה.