ייאוש, כל ייאוש, הוא רע ומר. ייאוש חריף הוא ייאוש אובדני. אדם שנקלע אליו עלול לעשות מעשה שאין ממנו חזרה. כאשר ייאוש אובדני הולך ומחריף עוד יותר, הוא הופך לייאוש סופני.
ואז מה שנותר לו לאדם הלפות בייאושו הוא המוות - המוות כמוצא, המוות כמפלט. המוות כרווח והצלה.
בבסיסו של פיגוע טרור רצחני מונח אותו משקע עכור ומר המונח גם בבסיסו של מי ששם קץ לחייו בגלל מצוקה כלכלית. הצד השווה בשני האופנים של נטילות החיים - השונים זה מזה שוני מובהק - בא לידי ביטוי בכפירה בחיים. אצל שולחי המפגעים הרצחניים מקבילה הכפירה בזכותם של קורבנותיהם הפוטנציאליים לחיות גם בקידוש המוות (הנתפס כהמשך החיים במצב-צבירה קיומי שונה) של מבצעי הפיגועים.
האיסלם המבטיח לשאהידים חיי נצח שמימיים בגן העדן של אללה, שבו שבעים ושתים בתולות קמות - או כורעות- על השאהיד לשרתו ( מה, אגב, מובטח לשאהידית? מה היא תעשה עם עשרות בתולים - תאחה את הקרום שלה לאחר בילוי עם כל אחד מהם, כדי להיות תמה וראשונית גם עבור הבא בתור?)
על רקעם, מניעיהם וטעם שליחות מבצעי הפיגועים הרצחניים במקומותינו אפשר לשוחח רבות וארוכות. אף כי זה הזמן- לא זה המקום.
פחות חידתי ויותר מפוענח הוא מה שמכונה "גל ההתאבדויות על רקע מצוקה כלכלית". כשאדם נקלע לייאוש, הוא מצוי כבר בתוך שטח השיפוט של המוות הפוטנציאלי. שם, במקום שהחור שממנו האופק נראה, אם בכלל, אפל אף יותר, ידו הרועדת הופכת קלה יותר על הדק האקדח שהוא חמוש בו, אשר לחיצה עליו עלולה לפלח את מוחו או את לבו או, לחלופין, על חבל התלייה העלול להיכרך במו ידיו סביב צווארו.
פרשני ייאוש מדופלמים טוענים, בין היתר, כי המצוקה הכלכלית היא לא בהכרח הגורם העיקרי לשימת קץ לחיים. לא אחת היא, לדעתם, רק זרז, טריגר. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. אולי.
תהיה הסיבה - עיקרית או משנית - אשר תהיה: מתברר כי העוני הופך להיות בעל מאפיינים של פיגוע המוני. אנשים, אמנם, לא מתפוצצים בו למוות אבל גם אם אופן מותם שקט ומעודן יותר, פחות אלים ופחות מדמם, מוות בכלל ומוות טראגי ומיותר להחריד בפרט הוא מוות. איש לא חוזר ממנו חי.
זה לא שנעשינו, חס וחלילה, קהים יותר למותם של בני-אדם או, חלילה וחס, אדישים כלפיו. מותו של כל אדם מישראל, אפילו הוא זר גמור, קודח בלב ומותיר בו חור שחור. מראית העין של אי-לקיחה ללב מטעה. אנחנו לוקחים, ועוד איך לוקחים: עמוק, נוקב, פולח. כלפי חוץ אנחנו מחוספסים. בפנים אנחנו אפרסקים.
זו רק החזות, הארשת, שכבת הציפוי הדקה של ההבעה. זה מנגנון ההישרדות האישי, הטבעי, ההכרחי, של כל איש ואישה חפצי חיים שהופך אותם ( אותנו) כאלה.
הטבע יצר אותנו כך, כדי שאפשר יהיה להמשיך בשגרה - קשה, טרופה, מייסרת ומייאשת ככל שהיא. אחרת - אפשר להתפוצץ.