באלה הימים, לפני 26 שנה, הונהג בארצנו חוק ביטוח חדש. החוק היה אמור לחולל מהפכה של ממש במשפט הביטוח בישראל.
מדיני ביטוח שהיו לקוחים מהמשפט האנגלי, עברנו לחוק ביטוח המבוסס על החוק השוויצרי. במקום דיני ביטוח שמטרתם להגן על תאגידי הביטוח מפני אנשי עסקים תאבי בצע, אמצנו חוק צרכני מובהק, שבא להגן על המבוטח, כצרכן ביטוח, מפני כוחם העדיף של תאגידי ביטוח הגדולים.
אולם שופטי ארצנו, מעריצי המשפט האנגלי, התקשו להכיל ולהחיל את הוראות החוק החדשות. בפועל, שנים רבות לאחר כניסת חוק חוזה הביטוח לתוקף, המשיכה לשלוט בכיפת הביטוח הגישה האנגלית.
בימים אלה ניתן על-ידי השופט אשר קולה, מבית משפט השלום בנצרת, פסק דין מאיר עיניים. פסק הדין יוצא באומץ נגד הזרם המרכזי בשפיטה, זרם המטביע מדי יום תביעות של מבוטחים תמימים, בשטף טענות של חברות הביטוח, טענות שאבד עליו הקלח החוקי.
וזה סיפור המעשה: רכבו של זאהי עואד נפגע בתאונת דרכים על-ידי רכב שהיה מבוטח בחברת הביטוח המגן.
המגן סירבה לשלם את התביעה שהוגשה לה על-ידי הנפגע. הרכב הפוגע אומנם מבוטח אצלי, הודתה המגן. אולם זמן מה לפני התאונה, הבעלות ברכב התחלפה. הבעלים החדש לא טרח להעביר על שמו את הביטוח.
זהו דבר יום ביומו: אדם מוכר את רכבו והקונה מבקש מהמוכר להותיר את ביטוח הרכב המקיף על כנו. ציבור המוכרים והקונים סבור כי אין כל בעיה שהקונה ייהנה מתקופת הביטוח שנותרה. מבחינת חברת הביטוח הסיכון לא השתנה. הרי הביטוח מכסה ממילא כל נהג שהמבוטח מפקיד בידיו את רכבו (אלא אם כן קיימת בפוליסה מגבלה מפורשת כמו זו של נהג צעיר). מדוע אותו נהג, שהיה מבוטח מבלי להיות בעל הרכב, לא יהיה מכוסה בביטוח רק משום שהפך לבעל הרכב.
אבל חברות הביטוח נתלו מאז ומתמיד, בטענה פורמאלית מהמשפט האנגלי, בשם אובדן זיקת הביטוח: ברגע שהמבוטח מוכר את הנכס המבוטח, הוא מאבד את זיקת הביטוח וחברת הביטוח פטורה מכל חובותיה.
מרבית שופטי ישראל, נופלים כאמור בפח טענה זו. למרות שבדברי ההסבר לחוק חוזה הביטוח נאמר במפורש: "החוק שולל את המושג של זיקת הביטוח הלקוח מהחוק האנגלי, אשר גרם שם לסיבוכים רבים ולתוצאות בלתי רצויות".
בניגוד למרבית השופטים, השופט אשר קולה לא קיבל את טענת המגן במשפט שהתקיים בפניו. "מסכים אני עם המגן", הבהיר השופט, "כי מרבית השופטים שעסקו בעניין זה, קבעו אכן שיש צורך בזיקת ביטוח, ושחוזה הביטוח הינו חוזה אישי, אלא... בכל הכבוד לעמדת הרוב בפסיקה, הרי, שאיני יכול להיות שותף לעמדה זו".
התפיסה לפיה יש צורך בזיקת ביטוח, מבהיר השופט, אינה נקייה מספקות. הרי המחוקק בסעיף 55(ב) לחוק הביטוח קובע מפורשות ש"הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו". מה גם שזיקת הביטוח, היוותה חלק מהדין האנגלי, שאינו נוהג היום לעניין זה.
לא זו אף זו: תכליתו המרכזית של חוק חוזה הביטוח היא צרכנית מובהקת. נקודת המוצא שלו היא "לשמור על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השוויון שביניהם".
לו הקונה שרכש את הרכב עם הביטוח, מודה השופט, היה מי אשר כל חברת ביטוח הייתה מסרבת לבטח את רכבו גם תמורת כל סכום שהוא, אזי ניתן היה לקבל טענת חברת הביטוח, עם פלוני כרתתי חוזה ועם אלמוני לא הייתי מעוניינת לכרות חוזה. ואולם, זהו המצב הנדיר. המצב השכיח והרגיל הוא, כי דרך כלל, חברות ביטוח, תמורת פרמיה נאותה, אינן מסרבות לבטח את פלוני או אלמוני. לכל היותר, דורשות הן תשלום פרמיה נוסף, או שאינן נותנות הנחת העדר תביעות.
יש להדגיש, מוסיף השופט, כי פוליסה לביטוח נזקי רכוש ברכב אינה אישית באופייה. זאת בניגוד לפוליסת אחריות מקצועית של נותני שירות למיניהם, שאז בהכרח מדובר בפוליסת ביטוח אישיות.
בסופו של יום, קובע השופט קולה, עומד האינטרס של הנפגע תם הלב, מול זה של חברת הביטוח. זו האחרונה ביטחה נכס, קיבלה את מלוא הפרמיה בגינו, אך משעה שגרם הרכב לנזק, מתנערת היא מחובתה לפיצוי בגין הפוליסה ששולמה כדין.
לבד מכל אלה, מסיים השופט, גם מדיניות של פיזור הנזק והחלתו על כלל הצרכנים, באמצעות חברות הביטוח, עדיפה על-פי החלת הנזק כולו על כתפיו של הנפגע תם הלב.
המגן חויבה אם כן לשלם לזאהי עואד את מלוא נזקו, למרות שהמבוטח שלה מכר את רכבו ולמרות שאיבד את זיקת הביטוח.