פעם, מזמן, כשאימא יהודיה הלכה עם שני ילדים, היא ידעה לומר בדיוק מי מהם יהיה הרופא, ומי עורך-הדין. ככל שהתקרבו פעמי הגאולה, התחזקה בנו התפישה שאין מקצועות מסויימים המתאימים או ראויים במיוחד ליהודים, ומנגד, אין מקצוע או עיסוק שאינו ראוי ליהודים. אנחנו עם ככל העמים, וכל מלאכה מכבדת את בעליה. כך נוספו לנו גרפיקאים ומהנדסים, גננים, נהגים, איכרים, נגרים, וכן, כן, גם גנבים וזונות. אחרי תקופה קצרה של שיווי-משקל תעסוקתי שהושג במאה שנות התיישבות ציונית בישראל, בא הסופר העתידני האמריקני, ג'ואל רוזנברג, ומחזיר אותנו אל הסדר הטבעי הישן והטוב.
נכון, הוא אומר, לא כל מקצוע מתאים ליהודים, ואין זה ראוי, ובוודאי לא יעיל שיהודים יעסקו בכל העיסוקים הקיימים בעולם. כל אדם, כל עם, מוטב שיעסוק במה שהוא מוכשר לו במיוחד. והיהודים, לפי רוזנברג, מוכשרים ומסוגלים לדבר אחד: להיות חיילים ,לוחמים. אין טעם, וחבל על זמנם אם ינסו ליישם את סגולתם המיוחדת הזאת על סובלימציות שונות של מלחמה דוגמת עריכת-דין. לוחמים אמיתיים, מן הראוי שיילחמו מלחמות אמיתיות.
ספרו "לא לשם תהילה" (הגרסה העברית ראתה אור בהוצאת "עם עובד" בתרגום מיכאל תמרי), מתחיל כמה מאות שנים לאחר שהאדם היגר מכדור-הארץ לעולמות אחרים. ההגירה הגדולה השאירה על-כנן את המסגרות הלאומיות ,כך שהגרמנים התיישבו בכוכב-הלכת "פרייהיים", האיטלקים בכוכב-הלכת "קאסה", והיהודים ב"מצדה". המאבקים הבינלאומיים על השפעה ויתרונות כלכליים נמשכים כמקודם. אומנם עכשיו הם נפרסים על-פניו של יקום ומלואו, אבל לפי רוזנברג, הגודל אינו קובע.
מצדה, עולמם של היהודים, היא סלע צחיח המרחף בחלל. אין בו מחצבים ואי-אפשר לקיים בו חקלאות. אוצר הטבע היחיד שיש לכוכב-הלכת הזה להציע ,הוא בניו, גיבורי התהילה. גברים לוחמים שאינם יודעים להפסיד ושהאסטרטגיה הצבאית היא אומנותם ואמנותם. מצדה מייצאת אפוא את שירותיהם של גיסותיה הלוחמים, הבאים - תמורת תשלום מתאים - לעזרתם של כוכבי-לכת הנתונים במלחמה עם כוכבי-לכת אחרים. בדרך כלל, מי שמצדה מתייצבת לצדו מנצח במלחמה. כך מביאים הלוחמים (אלה מהם שנותרים בחיים לאחר המלחמה), לחם הביתה.
ההנחה המונחת בבסיס חזונו של רוזנברג היא חדשות רעות בשביל הישראלים של ראשית האלף השלישי. הוא אומר, בפשטות מסויימת, שלנצח נאכל חרב. אבל לצד החדשות הרעות, גלומות גם הבטחות וחדשות טובות: אנחנו הולכים לנצח במלחמות הבאות, ובדרך שתקנה לנו תהילה ומוניטין עולמיים.
לפי רוזנברג, האתיקה של הלוחם השכיר היא דתם האמיתית של אנשי מצדה. היהדות, לדידם, היא לא יותר ממסורת, מעין רקע תרבותי משותף, קוד סודי הקיים ברבדים נפשיים עמוקים יותר, ושאינו משפיע על התנהגותם במציאות הגשמית. כל מצדאי יודע שאת החוזה יש לקיים בכל מחיר, ושלעולם לא מחליפים צד באותה מלחמה, לא חשוב מה גודלו של הפיתוי הכלכלי. ככה יוצרים מוניטין בין הכוכבים ומבטיחים למצדה זרם שוטף של לקוחות. לעומת זאת, במה שקשור ליהדות אפשר לסגל גמישות מסויימת. האיסור על אכילת בשר חזיר חל רק במצדה. .כשהמצדאים נמצאים בכוכב-לכת אחר, הם רשאים לאכול הכל. מעבר לזה, בכל דילמה מכריעים לפי מה שטוב ליהודים. עקומת התמורה המוסרית של מצדה קובעת ללא כחל ושרק כי ציפורנו של יהודי אחד שקולה נגד קיומם של עולמות גויים שלמים.
מבחינות רבות, היקום של רוזנברג הוא פנטסיה של יהודי גלותי על ישראל חזקה ובלתי מנוצחת, מקום שבו כולם יודעים מהם "מדי אל"ף", פונים למפקדים בשמות פרטיים, מנמיכים את הטון כשמדברים על ה"מדור" בן דמותו של ה"מוסד", ומפקדים מובילים גייסות לקרב בקריאה ההירואית "אחרי". במילים אחרות, מצדה היא עולם של אהבה מקודשת בדם.
המצדאים הם חברה הומוגנית וסולידרית למדי. אין סיפורי קב"ן, אין חתונות פיקטיביות, אין "תורתו אומנותו", אין "כל כבודה בת מלך פנימה". כל הבנים רוצים להיות יהושע בן-נון, או יפתח, או יואב, או דוד מלך ישראל, או אריאל שרון. כל הבנות הן וריאציה כזאת או אחרת של מניה שוחט, גולדה מאיר או תמר מחסמב"ה.
יהודים המגיעים למצדה כתיירים מעולמות אחרים (כן, כן, הגולה קיימת עדיין) מזכירים שורות נשכחות מהשיר "תיירים" ליהודה עמיחי. הם בוכים על יפי גבורת נערינו וחושקים בקשיחות נערותינו. הבנות מביאות למצדה יתרון חשוב נוסף על-פניהם של העולמות האחרים: ידע רפואי מתקדם. בין היתר הן יודעות להצמיח מחדש איברים שנקטעו בקרב. וכך, גם אם לרוב הדודים החוזרים מהקרב יש רק רגל אחת) כמו שכתב חנוך לוין ב"מלכת אמבטיה"), הם משוגרים חיש קל לקרב נוסף, כשהם ניצבים על זוג רגליים ששוחזרו להן יחדיו. המדע הסודי של בנות ישראל הוא הקלף המנצח של המצדאים. בזכותו הם שורדים קרבות שאחרים לא חוזרים מהם.
מדוע, אם כן, המצדאים לא נוטשים את עסקי המלחמה ועוברים לייצוא ידע רפואי ומדעי? תשובה אפשרית לתהייה הזאת מתבססת על השילוב בין היצע, ביקוש ותחרות. בעולם המדע התחרות הבין-כוכבית עזה, ואם יחשפו ידע או את עצם קיומן של המצאות פורצות דרך, מישהו, גדול ועשיר יותר, יוכל אולי לעקוף אותם בסיבוב. במילים אחרות, בעולם של ייצוא חופשי, בעולם של שיתוף בידע, לא ברור עד כמה היתרון היחסי של המצדאים ניתן לשימור. בעולם המלחמה, לעומת זאת, הביקושים גואים והנכונות של הגויים להילחם בעצמם את מלחמותיהם פוחתת בהתמדה. במילים אחרות, המדע אולי יכול להאריך את החיים ולשפר את איכותם, אבל רק אומנות המלחמה יכולה להבטיח את קיומם ארוך הטווח של היהודים בעולם העוין המקיף אותם. בתנאים האלה ברור שהמצדאים ימשיכו ויילחמו לנצח, כי מבחינתם, המלחמה טובה ליהודים.
הכותב הוא סופר ועורך מדעי. יליד ישראל, (דור שני), נצר למשפחה רבנית ידועה בליטא. שירת בצה"ל כראש צוות הפקה של סרטי הדרכה. הציג שתי תערוכות של תצלומים אמנותיים, ופירסם שני ספרי מדע בדיוני ("עבודת נמלים" בספריית פועלים, ו"מעוף כלולות" ב"כתר"). עבד בידיעות אחרונות עשר שנים כעיתונאי, בעל טורים ועורך, ולאחר מכן כיהן כעורך המדעי של הארץ. זכה במספר פרסים בינלאומיים על כתיבה מדעית פופולרית. כיום מכהן כמנהל המחלקה לפרסומים ולתקשורת במכון ויצמן למדע.