ימים אלו הם ימי ספירת העומר שעליה נצטווינו בפרשת השבוע (ויקרא כ"ג): [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. רש"י מזכיר בפירושו שמתחילים את ספירת העומר מהערב, שאחרת אין כאן תְּמִימֹת. כלומר, כדי לספור שבעה שבועות תמימים, שלמים, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, צריכים להתחיל לספור ממוצאי היום הראשון של פסח, ולא די להתחיל בספירה ביום הראשון של חול המועד בבוקר. הרמב"ן מדגיש כי תמימות פירושה לא חסר ולא יתר, אלא שלמות כפשוטה. אז כאשר מתעניינים בשלומה של התמימות אצלנו, השאלה היא אודות השלמות שלנו, האם עודה קיימת?
פרשת השבוע (פרק כ"א) נפתחת בפסוק: א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. מִכֶּפֶל האמירה לומדים חז"ל (יבמות קי"ד/א) ומובא ברש"י: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים: הפשט הוא שהגדולים מוזהרים שלא לטמא את הקטנים בידיים, אבל אינם מוזהרים למנוע את הקטנים מלהטמא ביוזמתם. בפנימיות, להזהיר מתפרש במשמעות של זוהר; הגדולים צריכים לזהור, להאיר לקטנים בהתנהגות שתהווה עבור הקטנים דוגמא אישית של דבקות בדרך הישרה והטהורה. רעיון זה של להזהיר גדולים על הקטנים, מובא בחז"ל ביחס לעוד כמה מצוות אשר בהצטרפן יחד, הן כוללות את כל מצוות התורה; שבכל דבר ועניין, הגדולים מוזהרים על הקטנים. אם נרצה, זו כל תורת החינוך על רגל אחת - הגדולים מוזהרים שלא להכשיל את הקטנים, ומעבר לכך - אף יתנו דוגמא אישית חיובית.
שורות אלו נכתבות ביום בו חוגגים שישים שנות עצמאות למדינה. בכל קנה מדה, מה שנעשה כאן בשישים שנות - זכאי לחסות תחת ההגדרה של נס, ולכאורה אכן יש על מה לחגוג. אלא שהאוירה הכללית - בהתרשמות אישית של הכותב, אינה חגיגית כל כך ואולי אפילו להיפך. כאילו, גם מי ששמחים על הקמת המדינה והמשך קיומה, לא ממש בטוחים אם זו המדינה שהם רוצים. גם לא בטוחים שהמדינה הזאת - שלא בטוח שאותה רוצים, תמשיך להתקיים לאורך זמן או שמא, חלילה וחס, היא חיה על זמן שאול. במלים אחרות, בצד המפעל האדיר שנוצר פה בשישים שנות - יש מאין, ההרגשה היא שבמקביל מתחולל תהליך מואץ של אבדן אמון כללי במנהיגות, בדרך, ולפיכך גם בקיום העתידי.
כאמור, הימים הם ימי ספירת העומר וכבר דיברנו בעבר על משמעות העובדה ש(המועד המקורי של) יום העצמאות חל בשבוע השלישי, השבוע של מדת התפארת בספירת העומר, וביום העשרים - יסוד שבתפארת. השנה זה יוצא בשבת ועל כן הוקדמו החגיגות ליום השמונה עשר, נצח שבתפארת. הסברנו שספירת התפארת עניינה הוא הקשר שלנו עם הקב"ה באמצעות התורה הקדושה, ויסוד שבתפארת זה שמירת הברית שבינינו לבין הקב"ה על הארץ, באמצעות הדבקות בתורה. ספירת העומר, זו מצווה שמלווה אותנו בכל הימים שמפסח עד שבועות, וכל ימי חודש אייר נספרים בספירה זו. 'אייר' זה ר"ת 'אני י¬' רופאך'. בפשט, המשמעות החינוכית של ספירת העומר היא שמייחלים לקבלת התורה בחג השבועות וסופרים את הימים בקוצר רוח. בדיוק הפוך מטבלת יאוש המוכרת לרבים.
בפנימיות, קשה להפריז במשמעות החינוכית של ספירה העומר. ממנה אנחנו אמורים להפנים את הרעיון שיש לספור את הימים אחד לאחד ולבחון אם - עד כמה, ובאיזה תחום אישיותי - אני מתקדם היום. ממנה גם למדים אחריות אישית - שהרי מצווה זו מוטלת על כל יהודי כפרט, שאם דילג בטעות אפילו על ספירת יום אחד, שוב אין כאן שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת שהתורה ציוותה עליהן. וכך בכל מהלך חיי האדם - כל יום הוא יום שיש לספור ולהאיר (מלשון מאירים כספירים) על-ידי הוספה באהבת ישראל ואהבת ה'. ואם חסר יום אחד בספירה, אם יום אחד לא התאמצנו להוסיף באהבת ישראל וכו', נפגמה התמימות וכבר אין כאן שלמות של ספירה. וכאמור, הכל בתודעה של אחריות אישית יומיומית.
ככה זה במצוות התורה. האחריות היא אישית ולא רק על האדם ביחס לעצמו, אלא גם ביחס לזולתו - להזהיר גדולים על הקטנים. אצלנו למרבה הצער, לא חוקי התורה מנהלים את חיינו. אומנם לכאורה הרעיון של 'אחריות אישית' קיים גם בספר החוקים של המדינה, אבל הרעיון של להזהיר גדולים על הקטנים, לא כל כך. האם זהו שורש אי הנחת שחשים רבים ביום העצמאות השישים?