שרי הממשלה הצביעו שוב בעד שחרור מחבלים. מכבסת המילים של השחרורים מכבסת מפעם לפעם את הסיבות: פעם זה חיזוקו של אבו מאזן כנגד יריביו ומשנדמה שהוא כבר התחזק והצמיח מספיק שרירים, אז יש "סתם מחוות של רצון טוב". כבר לא אומרים כי השחרור הוא חלק מעסקת השלום, גם לא תמורת שקט, אבל יש תמיד ראמאדן, או יום הולדת, ואלה תמיד סיבות "מספיקות" כנגד כל הנסיבות.
פשיטת רגל פוליטית ומוסרית מאפיינת את ממשלת ישראל. מדינה המתפרקת מכל נכסיה הופכת בסופו של דבר למדינה שאין בה חוק, שהכל נרמס בה ברגל גסה. אפילו דמם של הנרצחים הזועק מן האדמה איננו מגיע לאוזניהם האטומות, אינו מעיר בדל של רגש, כי אחרת איך ניתן להבין את שחרור המחבלים, כאשר העיניים חזו בכל כך הרבה סבל וייסורים, דמעות ושכול ויתמות ומשפחות הרוסות שלעולם לא ישובו להיות כשהיו. מי יכסה דמם של הקורבנות? המדינה ששפטה היא גם זו המתירה ושולחת לחופשי וחברה כזו המתירה את דמה, דמה יישפך עוד ועוד.
עסקת ג'יבריל היוותה תמרור ראשון לערבים כי אפשר ללחוץ על ישראל במו"מ לשחרור מחבלים, כי אפשר להלחם נגדה ולצאת אפילו נשכרים, וכך קיבלנו את האינתיפאדה הראשונה ומאז הציבור הערבי אינו חדל להתקומם ולהתמרד ומויתור לויתור שלנו, הוא הופך לאויב מר ורצחני.
בקבוצת המחבלים הנוכחית העומדת להשתחרר, גדול מספרם של אלה שניסו לרצוח. מתוך 200 מחבלים השפוטים על ניסיון לרצח רובם ע"י ירי ישיר לעבר בני אדם או הנחת מטענים או השלכת בקבוקי תבערה, ישנם גם כאלה שרצחו.
אחד מן המועמדים לשחרור הוא איברהים מחמוד שהואשם בשני מעשי רצח ואמור לרצות שני מאסרי עולם. הוא אחראי למותו של יהושע סאלומה אותו רצח ביריות בשוק בחברון ב-1980 כאשר קנה פירות לט"ו בשבט. הפירות נקברו יחד עמו כי היו מגואלים בדמו.
רוצח נוסף הוא סעיד עתברי שנידון למאסר עולם על רצח צילה גלילי בפיגוע תופת בפ"ת ב-1977. ע"פ גורמי הביטחון, הם כבר ריצו עונשי מאסר ולא נשקפת מהם סכנה של ממש. נודע כי 63 מבין האסירים שישוחררו החלו לרצות את עונשם רק בשנת 2007, אסירים רבים לא ריצו אפילו מחצית מתקופת המאסר שלהם, למרות הקריטריון הקובע שלא ישוחררו אסירים שריצו פחות משני שלישים מתקופת מאסרם.
שחרור מחבלים אלה הוא הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי. כל מדינה מחויבת ע"פ המשפט הבינלאומי לחפש ולרדוף טרוריסטים. עיקרון זה נקבע ישירות בקובצי חוקים רבים והוא פועל יוצא מתוך עקרונות נירנברג: "כל אדם המבצע פעולה שמהווה פשע לפי המשפט הבינלאומי נושא באחריות ולפיכך צפוי לעונש",. מכאן שמדינת ישראל המצויה בעיצומו של תהליך ממושך לשחרור טרוריסטים מפרה באופן בוטה את המשפט הבינלאומי.
טרור הוא פשע הקבוע במשפט הבינלאומי והסכמי אוסלו מלכתחילה לא היו תקפים לשחרור מחבלים, מאחר שכל הסכם בין מדינה לבין ארגון טרור איננו חוקי. ומאחר שכל מדינה מחויבת לשמור על קיומה, הרי שישראל מקעקעת מחויבות זו בעצם הסכמתה להתפשטות הטרור.
מניסיון העבר ידוע כי רוב הטרוריסטים, מעל 80%, אשר שוחררו מן הכלא הישראלי, חזרו לעסוק בטרור ואפילו קודמו מיידית למשרות רמות במשטרה ובשירותי הביטחון של הרשות הפלשתינית. מדיניות שחרור המחבלים סותרת כל כבוד לחוק, שהרי בית משפט ישראלי קבע את העונש ואם ממשלת ישראל בהפקרות של החלטותיה פוגעת בביטחון האומה ובאושיות המדינה, שומה על בית המשפט בישראל לאסור החלטות אלה, הואיל והתחייבות המדינה לשמור ולהגן על אזרחיה מחייבות לפי המשפט הבינלאומי שהוא חלק ממערכת המשפט של כל המדינות.
איפה בג"צ?
הבג"צ כידוע, ידו בכל. אם כך מדוע שלא יורה לממשלה שאין לה כל זכות לחון טרוריסטים שנשפטו ונידונו כחוק בבית משפט? ובכלל, איזו זכות יש לצבא לשלוח ולסכן מדי לילה את חיילי צה"ל במרדף אחר מחבלים כשהממשלה משחררת אותם לאחר זמן? האין כאן פגיעה במוטיבציה של החיילים מעצם הידיעה שלאחר כל המאמץ והסיכון המחבל עשוי להשתחרר תוך פרק זמן קצר בעסקה כזו או אחרת?
המושג מחבלים "ללא דם על הידיים" קיים מפני שהם פשוט לא הספיקו לרצוח ונתפשו בטרם מעשה ושחרורם איננו רק אנטי מוסרי, איננו רק נוגד את המשפט הבינלאומי, אלא מחליש את המדינה מכל הבחינות ובסופו של דבר יוקז יותר ויותר דם.
השבוע הזדעקה ישראל על כך שירדן שחררה אסירים ירדנים שנשפטו למאסר עולם. רוצחים אלה קיבלו את עונשם בישראל לאחר שהורשעו ברצח סרן יהודה ליפשיץ ז"ל וסמ"ר פנחס לוי ז"ל ב-1990 והועברו לפני שנה וחודש להמשך ריצוי עונשם בירדן. ארבעת הרוצחים הועברו לירדן כמחווה למלך עבדאללה. במסגרת העברתם הוסכם כי ירדן לא תחון את הארבעה לפחות שנה וחצי מרגע הגעתם לירדן - כלומר, בדצמבר 2009. אלא שבהסכם הוכנס גם סעיף שלפיו יוכל המלך לחון את האסירים אם ישראל תחליט על שחרור מסיבי של אסירים כמחווה לאבו מאזן.
מכיוון שהממשלה אישרה את שחרור 200 האסירים מישראל, שחררו הירדנים את הרוצחים שלהם, כי ראו עצמם כפועלים ע"פ ההבנות. והנה ישראל פתאום מזדעקת ואפילו הגישה בקשה רשמית נגד השחרור. ואתה מתקשה להבין אם כל סאגת המחבלים, הרוצחים, הטרוריסטים, היא אמיתית או רק בדיחה שאינה מצחיקה. אבל במקום שהכל מתנהל בצורה "מוזרה "בלשון המעטה, אזי אין מה להתפלא ולהשתומם, על שום דבר. הכל כבר יעלה על הדעת.