תושבי איסלנד אוגרים מזון בשל חשש ממחסור הנובע מהתמוטטות הבנקים המקומיים - דבר העלול לגרום לניתוק קווי היבוא אל האי.
הלב נחמץ, ושלי במיוחד.
לפני כעשרים שנה הזדמנתי לאיסלנד - כשלוש שעות טיסה מלונדון צפונה.
אני מגיע למלון קטן במרכז עיר הבירה ריקייוויק.
פקידת הקבלה הופכת את הדרכון שלי מכל הכיוונים בתקווה למצוא את כיוון הפתיחה הנכון.
"מהיכן אתה?"
"איזראל" אני עונה.
"איפה זה?"
"ירושלים היא עיר הבירה", אני מבהיר.
"אהה!WARS, WARS", קורנת הפקידה מאושר כאילו זכתה זה עתה בחידון טריוויה.
אני יוצא לרחוב הראשי של ריקייוויק ומחפש מקום לשכור מצלמת וידאו למשך שלושת ימי שהותי באי.
אני מוצא חנות צילום ומסביר למוכר את מבוקשי.
האיש מוציא מהארון מצלמת וידאו ומניח אותה על הדלפק.
הייתה זו מצלמה בגודל ענק, שעשתה רושם של מצלמה יקרה עם שכלולים רבים יחסית לאותם ימים.
אני שואל את המוכר כמה עלי לשלם עבור שלושה ימי שכירות.
"כלום!" עונה לי האיש לתדהמתי.
אני שואל כמה עירבון עלי להפקיד כנגד המצלמה.
"שום דבר!" עונה לי האיש לעלפוני.
אני מנסה להתווכח איתו אך לשווא.
"לא נעים לי" אני מתחנן - אך ללא הועיל.
"כשתגמור להשתמש במצלמה אתה יכול להשאיר אותה בקבלה של המלון, והם כבר יודיעו לי לבוא ולקחת אותה", מנחה אותי המוכר.
אני מסייר בעיר ונתקל בבית חד קומתי בין שני חדרים מוקף גדר אבן בגובה של כחצי מטר. מסבירים לי שזהו בית הכלא המרכזי של איסלנד, והאסיר האחרון שאיכלס אותו השתחרר לפני שלושים שנה.
מה שאני זוכר בעקבות הביקור באיסלנד הוא, שלא הפסקתי להתפלל שישראלים לא יגלו את המקום הבתול הזה.
ובאשר לסיפור המצלמה - לא שאני מבין גדול בכלכלה, אבל נדמה לי שניתן למתוח קו ישר בין ההתנהלות של האיש ההוא מחנות הצילום לפני עשרים שנה - לבין המשבר הכלכלי הקשה במיוחד הפוקד את איסלנד בימים אלה.