כבר שנים הרבה אנו רואים מחשבות שניות אצל חלק מפוליטיקאי הימין, אשר הגיעו למסקנה אותה הבין יצחק רבין הי"ד בזמנו. ארץ ישראל השלמה היא חזיון תעתועים ואם חפצי שלום אנו, ניאלץ לפשרות כואבות שאם לא כן, מלחמה קשה עומדת לפתחנו ואיננו העם שהיינו לפני כ-30 שנה; לעומת זאת, שכנינו אינם אותם שכנים אשר נגדם לחמנו ב-1967.
העובדה כי גם מר נתניהו ויתר על חלקי מולדת, מהווה את ההוכחה הטובה ביותר כי חלומות לחוד וריאל-פוליטיק לחוד.
על כן, ביום השנה לזכרו של יצחק רבין כדאי לזכור: כל מנהיג בבחירות הבאות ייאלץ לוותר על חלומות ולהיצמד למציאות. אין זה מקרה כי אהוד אולמרט וציפי לבני שינו את עמדתם; כפי שאמר פעם מר אריאל שרון: "מה שרואים מכאן, לא רואים משם" והוא אכן צדק. ראש הממשלה ושרת החוץ חוו זאת על בשרם, ונאלצו להישיר מבט אל המציאות נכוחה ולהסיר את משקפי השמש הורדרדים בהם עטפו את פניהם במשך שנים רבות.
גם נתניהו, אשר כרגע נישא על גלי אהדה גבוהים, ישוב לשיחות עם שכנינו ואם רק יוכל, יחתום עמם על הסכם שלום ובהחלט יש להניח כי המחיר אשר ישולם יכלול החזרת שטחים.
למעשה, אין זה משנה כך או כך מי ישוב להנהיג את המדינה; כולם ייאלצו לעמוד מול אותם לחצים של ארה"ב ומול האפשרות המצמררת של איניתיפאדה נוספת ואף גרוע מזה. לכן אין להתרשם ברצינות רבה מדי מן הצהרות המחנה הימני בדבר מדיניות שונה לחלוטין מזו הנהוגה כיום; הרי לטנגו צריך שניים, ואנו תלויים במידה זו או אחרת גם בפרטנר שלנו, בשאיפותיו, ולא רק בשלנו, וכל הסכם שלום הוא תוצאת פשרה של שני הצדדים.
אינני מאמינה כי אהוד אולמרט היה מוותר על חלקי מולדת בקלות, ואיני מאמינה כי נתניהו יעדיף מלחמה נוספת על פני ויתורים. יש לנו מציאות אחת וארץ אחת בלבד, והשאיפה המאחדת של רוב העם (בהחלט לא כולם) אמורה להיות אחת ויחידה - שלום על ישראל, ואמרו אמן.