לא שומע, לא יודע

הדי נפץ הקסאמים, הגראדים, הפצמ"רים, נשמעים מקצה העולם עד קצהו. הטילים נוחתים על בתים ובינותם, בגני ילדים וברחובות, באתרי בנייה ובגינות ירק. הלוויות נערכות בנתיבות, באשדוד, דליית אל-כרמל, בערוער. רק בחדר אטום אחד אין שומעים את ההדים, אין יודעים דבר על המתרחש בדרומה של המדינה. חדר זה נמצא אי-שם בבית-חולים "שיבא" במרכז הארץ ובו מוטל זה שלוש שנים בדיוק מי שאחראי יותר מכל (לבד מאחריותם הישירה של שונאי ישראל ובראשם החמאס) למצב שאנו שרויים בו כיום. זוכרים? - אריק שרון. מאז האירוע המוחי הבלתי-הפיך מוחזק האיש בחיים באופן מלאכותי, בלי שמץ של סיכוי שאי פעם ישוב אלינו. האיש נמצא עימנו בגופו ואינו נמצא עימנו ברוחו. הוא אינו יודע, כי מאז אבדה הכרתו לבלי שוב, שרויה ישראל כבר במלחמה שנייה בתוך תקופת שלטונו של יורשו ונושא כליו, אהוד אולמרט. שרון "החמיץ" את מלחמת לבנון השנייה, הכושלת, עם מאות הטילים שנורו במהלכה על כל הצפון, ו"אינו יודע" כי רצועת עזה הפכה לבסיס שיגורים של טילים ורקטות למלוא רוחב הקשת, מאשדוד בצפון ועד באר-שבע במזרח. אריק שרון מוטל בביטחה בחדרו ב"שיבא". כמיליון מאזרחי ישראל שרויים, לעומת זאת, מוכי אימה בחדריהם הבלתי ממוגנים בערים ובכפרים של הדרום, כולל יושבי חוות השקמים המפוארת. התרדמת שבה הוא שרוי היא גם מפלטו מן האחריות האישית שלו להידרדרות הביטחונית ולתרדמת המנהיגותית שהשאיר אחריו. עד שקרס בערב שבין 3 ל-4 בינואר 2006, הספיק שרון "לעשות היסטוריה", אבל כזאת שמנוגדת תכלית הניגוד לקו האידיאולוגי שבשמו נבחר ופעל עשרות שנים - אם בצבא ובמלחמות ישראל, ואם בתנועת הליכוד, בכנסת ובממשלות ישראל. בכל מה שעשה והקים - בעט, כמו פרה זו בחוותו, שלאחר שנתנה את חלבה הפכה ברגלה את הדלי. שיא הסטייה של המורד שרון ממסלול העשייה הברוכה בהתיישבות ובביטחון עשרות בשנים, היה בהחלטה על עקירת גוש קטיף וביצועה הכוחני, כלומר הסגת ישראל לקווי 67 ברצועה. "מר ביטחון" יכול היה יום אחד לומר כי "דין נצרים כדין תל אביב" - ולמחרת להפקיר את נצרים ושאר ישובי חבל עזה היהודיים, ובתגובת שרשרת גם את ביטחון ישובי עוטף עזה. האיש הכוחני הזה ידע תמיד כי רק הנמצא בשטח פנימה שולט בנעשה בו ומבטיח את הביטחון - ולפתע קם והפקיר את השטח, מסרו לידי הטרור החמאסי-פתחי, בחולשת דעת בלתי מובנת. אריק שרון נושא אפוא בעקיפין - והוא אינו יודע זאת - באחריות הן לחוסר הביטחון המופקר שהשתרר בשדרות ובאשקלון, בנחל עוז ובכיסופים, בנתיבות ובאופקים, והן למחזות הנטישה - הפעם כבר בתוככי הקו הירוק. הוא זה שהביא עלינו את השלטון הריק מכל תוכן ויכולת בדמות קדימה, את הפגיעה הקשה בהרתעה, את ביזוי הכבוד הלאומי ואת אובדן התקווה. אולי אין זה יאה לכתוב כך על איש שאינו יכול להגיב, אבל לאריק שרון יש שומר-חותם נאמן - הבן גלעד. מאז נהפך שרון-ג'וניור לפובליציסט ולכותב הביוגרפיה של אביו, הוא מצדיק את ההינתקות ומטיף לאחראים מה צריך לעשות ומה לא לעשות כדי להילחם בטרור. על אחריותו של אביו למצב הקשה שאליו נקלעה מדינת ישראל, להידרדרותנו מדחי אל דחי - בעיקר עקב ההינתקות והגירוש - הבן הצעיר בוודאי לא יכתוב ולו מילה אחת.