בשתי ההיתקלויות האחרונות של ישראל בג'יהאד נוחלת ישראל כישלונות צורבים, בכל החזיתות, הצבאית, הלאומית, התקשורתית והעולמית. הג'יהאד מכתיב לישראל את כל מהלכיה, מכניס את האוכלוסיה למגננה, הורס את הכלכלה, את החינוך, מפעיל את האנטישמיות העולמית, וכופה על ישראל לשרת אותו דרך המסלול ההומניטרי. ישראל על כל עוצמתה מתפתלת בין מכה למכה ומתחננת לקהילייה בינלאומית להציל אותה מן הצורך להגן על עצמה.
על שתי המערכות הללו, לבנון 2006 ועזה 2009 מנצחים שני אנשים שהם אחד. פרץ וברק, אחים לנשק, אחים לתפיסה חברתית וביטחונית, אחים בתיעובם ליהודים חלוצים. מי שמבדיל במחשבתו בין גירוש עמונה לבין מלחמת לבנון, (פרץ) הוזה. מי שמפריד בין גירוש הבית היהודי בחברון לבין מלחמת עזה, (ברק) סהרורי. כאשר היהודים מתרכזים בסיכולים עצמיים באים הערבים ועוזרים להם, הנה עוד גירוש, הפעם מנחל-עוז, נירים, אשקלון ואשדוד. שני שרי ביטחון, שניהם ממפלגת האבודה, האחד מסתכל במשקפת מכוסה, השני לא מסתכל בכלל, והתוצאה אחת. גירוש, בריחה, ביזיון, ומוות ליהודים.
אין הבדל בין פרץ לברק. שניהם שייכים למחנה התבוסתנות, הדשדוש, הרהב, והגלותיות. העיקר, שניהם שייכים לאמרתו של אולמרט "עייפנו מלנצח את אויבינו". שניהם לא מזהים את האויב (הג'יהאד הערבי), ומעדיפים לסכל את הציונות. האחד פוליטיקאי צבאי והשני פוליטיקאי קומוניסטי, ושניהם כאחד לא מדינאים, לא מנהיגים ולא מצביאים.
אם פרץ וברק זה מה שמפלגת האבודה מסוגלת לנפק, קצנו בה. השאלה היא רק האם יש מנהיגות אחרת, אמינה ועקבית - שאלה טובה...