יש הסבורים, שאם נוותר על המנטרה ש"אין עם מי לדבר" ונעשה עוד כמה דברים - העניינים עם החמאס יתחילו להסתדר (ראו מאמרו של ב. מיכאל מהשבוע שעבר). לעומתם יש המשוכנעים, שהחמאס לעולם לא יסכים להסדר כלשהו, וזאת כיוון שאנחנו יושבים על אדמותיהם, כלומר ששורשי הסכסוך נעוצים ב"נכבה" של שנת 48.
מובא להלן קטע קצר מספרו של משה דיין 'אבני דרך', שיצא לאור לפני למעלה מ-30 שנה - שנים רבות קודם שתנועת החמאס הוקמה ופרצה אל תודעת הציבור. האירוע המתואר כאן התרחש כ-15 שנים טרם מלחמת העצמאות והקמת המדינה, דהיינו זמן רב קודם שנוצרה בעיית הפליטים או הדרישה לזכות השיבה וכו'. דומה שהדברים מדברים בעד עצמם.
להלן הדברים:
"לילה אחד, ב-22 בדצמבר 1932, נזרקה פצצה לצריף של יוסף יעקובי בנהלל. דוד, בנו בן השמונה, נהרג. האב מת מפצעיו עם בוקר.
"רצח זה היה ציון דרך ביחסים שבינינו לבין שכנינו הערבים. הוא לא היה קשור בסכסוך קרקע או מרעה: מניעיו היו לאומיים-מדיניים מובהקים. קדמה לו התנקשות דומה בחברים בקיבוץ יגור הסמוך. כמה ערבים הקשורים ברצח נאסרו, אך מעשי הרצח לא פסקו.
"הרוצחים השתייכו לאגודת מחתרת קנאית, "השייחים מגדלי הזקן" (שנקראה אחר כך "הקאסמייה", על שם מנהיגה ומייסדה, שייח' עז אל דין אל קסאם). מרכזה היה בקירבתנו - בכפר הערבי הגדול ציפורי, ליד נצרת.
"אבא גרס - וזו הייתה התורה שגדלתי על ברכיה והאמנתי בה - שהערבים נחותים, שודדים, מרצחים ומחוללי פרעות.
"כאן ראיתי לראשונה שהדברים אינם פשוטים.
"רכבתי לציפורי ושוחחתי עם כמה ממכרי שם ועם הזקנים מערב אל מזריב. כולם דיברו על "הקאסמייה" בהערצה: הם אידיאליסטים, מצניעים לכת, מרבים להתפלל ופועלים מתוך מוטיבציה דתית ולאומית עמוקה.
"יחסי לערבים שכנינו היה חיובי. אהבתי את דרכי חייהם והערכתים בתור עמלים, קשורים לקרקע וטבועים בנוף הסובב אותי. לא היה לי ספק שאפשר לחיות איתם בשלום. הם בישוביהם ובדרך חייהם, ואנו - בשלנו.
"הקאסמייה, ועוד יותר האהדה שרחשו להם הפלחים והבדואים שלידינו, הסירו לוט מעל חלק אחד של היחסים שבין היהודים והערבים. כאן - לא שאלה של פרטים ורגשותיהם זה כלפי זה.
"תופעת הקאסמייה זרקה אור על תהום לאומית, דתית ורגשית בין מגשימי הציונות לערבים".
עד כאן הציטוט מספרו של משה דיין.
מתברר, אם כך, שאותם "אידיאליסטים, מצניעים לכת, מרבים להתפלל ופועלים מתוך מוטיבציה דתית ולאומית עמוקה", הלא הם אנשי אל קסאם, פעלו ממניעים דתיים ולאומיים, שאינם קשורים בסכסוך קרקע - מניעים שנוצרו הרבה לפני ה"נכבה" של 48 וכל מה שבא בעקבותיה.
הייאוש כמובן שאיננו אופציה מבחינתנו, אבל גם לא מומלץ לטמון את הראש בחול, ובכל מקרה מומלץ לשמוע ולהאזין היטב לצד השני, לא לזלזל בו, ולא להגדיר עבורו - על-פי משאלות לבנו - את קווי המתאר של הסכסוך.