באחד מנאומיו הדמגוגיים בשנת 2004 תקף שמעון פרס - יו"ר מפלגת העבודה דאז ונשיא חצי העם בהווה - את שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, והגדיר את מהלכיו להצלת הכלכלה הישראלית הקורסת בכינוי הגנאי: קפיטליזם חזירי.
מצבו הטוב יחסית של המשק הישראלי לנוכח המשבר הכלכלי המאיים הוא הפרי המבורך של אותה מדיניות אחראית של שר האוצר נתניהו. למרות זאת, תועמלנים של השמאל ממשיכים לחזור על אותה פנינת לשון נבזית.
מי שטבע את מטבע הלשון המפוקפקת הוא לא אחר מאשר מי שהמיט על ישראל את "שלום" אוסלו ואת מלחמת אוסלו שנבעה ממנו; מי שגרם לכך שהכובש הערבי הוחדר לארץ ישראל המערבית במסווה של רשות (טרור) פלשתינית "מפורזת"; מי שקבע את האבחנה השקרית כאילו קיימים טרוריסטים טובים (אש"ף) וטרוריסטים רעים (חמאס) למרות שמטרותיהם זהות; מי שכמעט ניצח כאשר הקדים את הבחירות ב-1996 וניסה להפיק רווח פוליטי מרצח רבין - ובקיצור, מי שהביא על ישראל שלום חזירי, פרי הבאושים של אוסלו.
ייתכן שלא היה מקום להזכיר עובדות אלה דווקא היום, אלמלא היו עושים תועמלני השמאל שימוש נרחב ונכלולי בכך במסגרת מערכת הבחירות שלהם: מצד אחד תוקפים את נתניהו על מדיניותו הכלכלית האחראית - קפיטליזם חזירי בפיהם - ומצד שני מאשימים אותו ואת המחנה הלאומי כולו בטרפוד "תהליך השלום", כלומר בתקיעת מקלות בגלגלי רכבת השלום החזירי. ליהודים יש ניסיון רע עם רכבות, וחובתם להיזהר מפניהן.
חשוב להזכיר את השלום החזירי בפני מי שנושאים את דגל השלום לשווא. ה"שלום" המוצע על-ידי הנאורים בעיני עצמם איננו יהודי, איננו דמוקרטי, ואיננו שלום. ה"שלום" המוצע על-ידי המוסריים בעיני עצמם איננו מוסרי ואיננו שלום.
המשותף לכל תוכניות ה"שלום" למיניהן הוא הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן. מעשה זה מצריך שני מעשים שעל-פי כל אמת מידה מוסרית הם בלתי-מוסריים:
- איסור על יהודים לגור בחבלי ארץ מסוימים (ועוד בלב מולדתם) רק בגלל היותם יהודים.
- גירוש כוחני של יהודים מבתיהם (ועוד בלב מולדתם), ושוב, רק בגלל היותם יהודים.
האם "שלום" המבוסס על מעשים בלתי-מוסריים כאלה הוא שלום? יש לקוות שבבחירות 2009 יכריעו הבוחרים באופן ברור: חובה למנוע הקמתה של מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית. זהו השיקול העיקרי שצריך להנחות את בוחרי ישראל.
אילו היו מעשים כנ"ל נעשים במדינה אחרת כלשהי היינו מגדירים אותם כאנטישמיות. נניח, למשל, שממשלת בריטניה הייתה מחליטה ש-2 אזורים סמוכים ללונדון, מדרום ומצפון לעיר הבירה, אסורים למגורי יהודים ואף הייתה מאיימת לשלוח צבא כדי לגרשם מאותם אזורים, כיצד היינו מתייחסים לכך? ומדוע מה שהיה נחשב בעינינו - בצדק - כאנטישמיות גזענית אם היה מתרחש בחו"ל אינו נחשב לכזה בעיני "אנשי המוסר" בארץ?
גירוש כוחני של בני אדם מבתיהם בגלל השתייכותם הגזעית, הלאומית או הדתית איננו מוסרי. מוסכם, למעט על שוליים קיצוניים ביותר, שמעשה כזה הוא פסול ובלתי-מוסרי, כאשר מדובר בערבים. לעומת זאת, כאשר מדובר ביהודים, אותו מעשה הופך לכשר, וביצועו - מחויב המציאות, על-דעת רבים מאד, לרבות מי שמציגים את עצמם כאורים ותומים בענייני מוסר.
ואמנם, כאשר מדובר על יהודים בארצם, המוסר נסוג. למען "שלום" לא רק צה"ל צריך לסגת; לא נורא אם גם המוסר ייסוג ויקפל את דגליו. כאן מסתבר שהשמאל, הנושא לשווא את דגלי השלום וזכויות האדם, מוכן להפוך לאתרוג כל מי שמתנדב לבצע את הטרנספר מבית מדרשו של השמאל הקיצוני. גם הפיכתם של המגורשים מרצועת עזה ומצפון השומרון לפליטים בארצם והפגיעה החמורה בזכויות האדם והקניין שלהם אינן מדידות את שנתם של אנשי השמאל הקיצוני, התקשורת שהתגייסה למענם, ורבים מתוך מערכות המשפט ואכיפת החוק.
הח"מ - הידוע כאיש ימין - אומר בשפה פשוטה: גירוש בני-אדם מבתיהם - יהודים או ערבים - הוא מעשה שלא עושים, לא משום שאין בו תועלת, אלא משום שלא מוסרי לעשותו. האם יימצאו "אנשי מוסר" משמאל שיצטרפו לאמירה זו, ויתייחסו במפורש גם ליהודים? או שמא שוב ייסוג המוסר מפני ה"שלום", חזירי ככל שיהיה? טוב היה לו המוסר היה חוזר למקומו הטבעי כמרכיב חשוב בחוסן הלאומי. בשלב זה, לא נראה שזה קורה, ואף "איש מוסר" שמאלני אינו מסתייג מרעיון הטרנספר הכוחני ליהודים.