עוד מיתוס ישראלי נפוץ מתנפץ בימים אלה לרסיסים: חוק חינוך-חובה-חינם קיים, אומנם, על הנייר, אך אין לו אחיזה במציאות. סתם עוד אגדה, שפרנסי המדינה אוהבים להתרפק עליה.
מספר התלמידים הנפלטים ממערכת החינוך בארץ רק הולך וגדל משנה לשנה. בשנים קודמות היה התירוץ לפליטתם חרדת ההורים מהאלימות שפשתה בין כותלי בתי-הספר, ולחלופין גם אי שביעות-רצון מרמת הלימודים הנמוכה בהם. הורי התלמידים מצאו אז "במקום" סולידי ויעיל הרבה יותר, מבחינתם, למערכת החינוך המקובלת: מסגרת-לימודים פרטית, שאותה מימנו בכספם שלהם.
לנשירה ההולכת וגוברת באחרונה יש עכשיו תירוץ חדש: המשבר הכלכלי. משפחות-תלמידים רבות נאלצות, בשל מצוקתן, להוציא את ילדיהן מבין כותלי בתי-הספר ולגייס אותם לפרנסתן. וכך מוצאים את עצמם ילדים בני 11-16 במעגל העבודה.
סיסמה נבובה סוד גלוי הוא שחינוך-חובה-חינם לתלמידים היסודיים והתיכוניים היה תמיד בארץ סיסמה חלולה ונבובה. חינוך שכזה פשט כבר מזמן את הרגל, ולו בשל מחדל השלטונות, שלא השכילו לנתב את הכספים שיועדו להשכלה אל אפיקיהם הנכונים. כתוצאה מכך עולה מיום ליום מספרן של המשפחות שאין לאל-ידן הכסף הדרוש למימון חינוך ילדיהן ושאינן מסוגלות לעמוד בעומס התשלומים המוטלים עליהן על-ידי המערכת.
בשנות-נעורי, בימות הצנע, מצאו עצמם תלמידים רבים, כבר בשנותיו האחרונות של בית הספר היסודי, מחוץ למסגרת החינוכית הרגילה. במקרה הטוב הם הצליחו, בבוא העת, להגיע, בשעות אחר-הצהריים והערב, לבתי-ספר מקצועיים, או אקסטרניים, שתעודותיהם לא הוכרו על-ידי מוסדות ההשכלה הגבוהה. במקרה הרע הם פשוט נפלטו כליל מן המערכת ונאלצו להסתפק באוניברסיטת החיים, של רכישת ניסיון מן הרחוב. הם נאלצו לעבוד בשוק, בסדנת הרכב, או שסתם מכרו עיתונים.
את ההידרדרות החינוכית הזו לא ניתן היה לעצור. היא נכפתה על משפחות רבות מכורח המציאות הכלכלית המרה, ומשרד החינוך התגלה בחוסר-אונותו מכדי שיצליח למגר את התופעה המבישה.
מופת ודוגמא מאז זרמו מים רבים בים התיכון ובירקון המעופש, וגם היום, במערכת-חינוך משומנת, עדיין נפלטים ממנה המוני תלמידים. את קולר האשמה יש לתלות בגורמים המוסמכים שאינם משכילים להפנות ליעדם את הכספים הדרושים ולנתב אותם לאן שצריך, בדיוק כפי שהתרומות לאגודה למען החייל אינן מוצאות את דרכן לבסיסים הצבאיים.
הגיעה העת שהרשויות אשר על החינוך בארץ יקחו כדוגמא ומופת את המערכות החינוכיות המוצלחות במדינות אחרות, ולאו דווקא כאלה הנהנות מכלכלה משופרת.
ארגנטינה, למשל. אפילו בעיתות המצוקה שלה, כשכלכלתה הייתה עדיין על עברי פי פחת, דאגו פרנסיה לחינוך חינם לכל מי שרק ביקש לחבוש את ספסל הלימודים. בזכותה של אוויטה פרון לא היה בית שילדיו לא פקדו את בית הספר, חינם אין כסף, ואלה גם נהנו תמיד מארוחת-חינם בין כתליו. מסורת זו נמשכת במדינה הדרום-אמריקנית, אפילו עם חילופי השלטון, עד עצם היום הזה. כי בארגנטינה, הנאבקת בעקשנות, ראויה לציון, במשבר הכלכלי הפוקד אותה, כמו את העולם כולו, זכאי כל מי שרק מבקש ללמוד על-חשבון המדינה, החל בכיתה א' של בית הספר היסודי ועד לסיום לימודי הדוקטורט. הלוואי עלינו!
ובינתיים, מי שבאמת צריכה לבכות, איננה דווקא ארגנטינה.