שני מפקדים בכירים בצה"ל הסתבכו באחרונה בפרשיות מביכות, שתגובות הרמטכ"ל להן מעידות על שיבוש המושגים דווקא בצה"ל.
המפקד הראשון הוא תא"ל משה תמיר (המכונה "צ'יקו"), שנטען כי נתן לבנו הקטין לנהוג ברכבו הצבאי, ולאחר שהבן היה מעורב בתאונת דרכים עשה מאמצים להעלים את הדבר מידיעת המשטרה הצבאית, לא דיווח כפי שמחייבות הפקודות ולבסוף מסר דיווח חלקי, שהוא בהכרח גם כוזב.
התגובה הצבאית לפרשה זו הייתה העמדת תמיר לדין צבאי, אך הוא הושאר בשירות ואף מונה כמפקד קורס מפקדי פלוגות ומג"דים, עוד בטרם הסתיים הדיון במשפטו. לאחר-מכן פורסם כי במשפט הועלו עדויות המקילות במעשיו, אך להלן יוסבר כי אין לכך משמעות לעניין הנדון כאן.
מינוי תמיר לפיקוד על קורס בכיר מעיד על עיוות חמור במושגי הצבא, ועל זלזול במשמעותה האנטי-חינוכית של הפרשה שבה הסתבך. הוא אומנם הכחיש את הטענות בדבר ניסיון לטייח את המקרה או למסור דיווח כוזב, אך אינו מכחיש כי "רק" הרשה לבנו הקטין לנהוג ברכב הצבאי, כמובן ללא רשיון נהיגה. תת-אלוף תמיר, כמפקד קרבי בכיר מאוד, יושב זה שנים רבות בדינם של פקודיו, המועמדים לדין צבאי בשל מעשים לא-ראויים שונים. אומנם אין בידי הסטטיסטיקה של העונשים שהטיל, אך אפשר להניח בוודאות כי בתי הכלא הצבאיים התפרנסו יפה מפסקי הדין שנתן. יתר על כן, אפילו הטיל רק עונשי התראה או ריתוק למחנה, אין בכך כל הבדל מבחינת המשמעות החינוכית. ללא שום ספק, אילו הועמד נהג צבאי זוטר לדין, על שהניח לאזרח קטין לנהוג ללא רשיון במכונית צבאית וגרם תאונה - וגם אלמלא קרתה תאונה - היה הנהג העבריין מבלה יפה בכלא צבאי כלשהו.
מעשהו של תמיר היה דוגמה שלילית חמורה ביותר לחייליו ולכל חיילי צה"ל, וחומרת העניין גדלה לאין שיעור כשהתברר כי האיש הושאר בשירות ואף מונה למפקד קורס בכיר ויוקרתי, שבו הוא מרביץ בחניכיו את תורת המנהיגות הצבאית (!).
עברו הצבאי של תמיר, והשבחים שקשרו לראשו בצדק או שלא בצדק, לא זו בלבד שאינו מוסיף לזכותו, אלא אף מחמיר את הנדרש ממנו.
הרמטכ"ל שגה קשות בהשאירו את תמיר בשירות, אפילו יום אחד. על הרמטכ"ל היה לזמנו מיד ללשכתו, ולשאול: האם נתת לבנך לנהוג ברכב הצבאי? אילו הכחיש תמיר את כל העובדות, וטען כי נקשרה נגדו עלילת שקר מוחלטת, היה מקום להשעותו זמנית ולדרוש מהפרקליט הצבאי הראשי להחיש את הליכי החקירה והמשפט ככל האפשר, למען לא יפגע מפקד חף מפשע, אך להימנע ממינויו לתפקיד פיקודי בשל פרסום הפרשה בציבור והפגיעה הברורה באמונו.
ואולם, משהודה תמיר בנהיגת בנו ברכב הצבאי, ללא רשיון נהיגה ובהסכמתו, היה על הרמטכ"ל להדיחו מיד מהשירות, באמרו: "לא תוכל עוד לפקד על חיילים, דבר הכרוך גם בהעמדתם לדין על עבירות משמעת שונות, ולא תוכל עוד לשמש דוגמה אישית ליושר מוחלט. לכן אני מורה כי תפרוש מיד מהשירות. משפטך הצבאי יתקיים, כפי שנקבע בחוק, והדבר אינו בידי אלא בסמכות פצ"ר".
המפקד השני הוא האלוף אלי מרום, מפקד חיל הים, שבתקשורת דווח על ביקורו במועדון חשפנות. לאחר שהדבר פורסם, הגיש מרום מכתב התנצלות לרמטכ"ל, שהעיר לו על התנהגות שאינה ראויה לקצין בכיר במעמדו, אך השאירו בתפקידו כמפקד חיל הים.
יש מחלוקת בשאלה, האם מועדון חשפנות הוא מקום שמפקד בכיר אינו צריך ללכת אליו. יש הרואים במקום כזה מקום לגיטימי, שנשים המעוניינות בכך, ללא שום לחץ ואילוץ, מופיעות בו כרקדניות שההתערטלות היא חלק מהופעתן, ומרביתן אף נהנות מאוד מההופעה. נשים כאלו אינן "מוכרות את גופן" ואינן עוסקות בזנות, ולגיטימי כי גברים ונשים יהנו מהופעה כזו. כמובן, יש גם הסבורים כי מועדון חשפנות כמוהו כבית בושת, שהנשים בו משמשות כ"בשר" הנמכר בשוק, וברור כי ביקור במקום כזה פסול לחלוטין על-פי ההלכה היהודית (ולא רק היהודית).
אם האלוף מרום נמנה עם הסבורים כי המקום לגיטימי, לא ברור מדוע התנצל. היה עליו לעמוד על זכותו ללכת לבלות בכל מקום כרצונו, ועל הטענה כי ביקורו של אלוף בצה"ל שם אינו מהווה מעשה שאינו ראוי למעמדו. טענה כזו היה טעם לברר, ודעתי האישית עליה אינה חשובה כאן.
אלא שמכתב ההתנצלות שהגיש לרמטכ"ל מעיד כמאה עדים כי מרום מסכים שמעשהו היה מעשה לא-ראוי. אם כך הדבר, הרי גם במקרה זה, כמו במקרהו של תא"ל תמיר, לא היה מקום ל"הערה" בלבד מאת הרמטכ"ל, אלא לדרישה כי מרום יחדל מלהיות מפקד חיל הים ויפרוש מיד מהשירות.
אלה הדורשים להתחשב בעברו הקרבי של קצין בכיר שסרח, אינם מבינים כי במקרים כאלה אין משמעות לעבר המפואר, האמיתי או המדומה. לקידום בדרגה בצבא, לצד טובת ההנאה, חייב להיות גם תג-מחיר. לא יתכן שהבכיר יצא נקי, וימשיך בקריירה שלו - גם אם נרשמת "הערה" פורמלית וחסרת תוצאה מעשית בתיקו - לאחר שעשה מעשה אשר הוא-עצמו היה מעניש בגינו בחומרה את הכפופים לו. התנהגות כזו מקוממת מאליה כל אדם, שנותר בליבו חוש הצדק.
משהושארו תמיר ומרום בשירות - תמיר מונה כמפקד קורס בכיר ויוקרתי ומרום הושאר כמפקדו של חיל חשוב - הפנים כל חייל בצה"ל בליבו כי היושר, היושרה המוחלטת והשוויון בפני החוק הם אך ורק מליצות שדופות, שהצבא אינו מקיימן כשמדובר בבכיריו. את הנזק כתוצאה מכך קשה למדוד, אך הוא מחלחל למוחות החיילים גם אם אינם נזכרים בו מדי יום ביומו. אני משוכנע כי התנהגות שגויה זו של הרמטכ"ל תעלה לנו בדם. די בכך שחייל אחד, בשעת קרב, לא יתן אמון מוחלט בדברי מפקדיו, בזכרו כי הללו מסוגלים לנהוג איפה ואיפה, ולכן יחליט לנהוג באופן שונה מהפקודה שקיבל. אחרי ככלות הכל, זהו קרב שבו חייו-שלו בסכנה, ומדוע יאמין לדברי אלה שאמונו בהם התערער? במקרים רבים, גם חייל זוטר עלול לגרום בהתנהגות כזו נזק עצום ושפך-דם רב.
מן הראוי שהרמטכ"ל אשכנזי, וכל רמטכ"ל אחר, יכנס מדי תקופה את סגל הפיקוד הבכיר ויזהירם כי בעוד שמפקד זוטר יועמד לדין ויוכל להישאר בשירות גם לאחר שנענש בגין מעשה לא-ראוי שאינו חמור מאוד - למפקדים בכירים לא תינתן הזכות הזו. ידע כל מפקד בכיר בצה"ל, כי בכירותו אינה כרוכה רק בכבוד, במשכורת לא קטנה ובפנסיה מובטחת עד יומו האחרון, אלא גם בהקפדה על הימנעות מוחלטת מכל רבב במעשיו ומכל התנהגות, שאותו מפקד בכיר לא היה מסכים לסבול אצל פקודיו.
אם ישמע הרמטכ"ל בעצתי הצנועה, יבהיר למפקדים הבכירים כי הכלל יהיה, מעתה ואילך, שיש תחליף לכל מפקד, יהא עברו מפואר ככל שיהא, וכי ה"רווח" שבהשארת מפקד שסרח אינו שקול בשום פנים ואופן כנגד הנזק החמור-עד-מאוד שייגרם בכך לאמון החיילים במפקדיהם ובהכרח גם למוראל הצבא ולכשירותו. עובדה היא שגם אותו מפקד "מפואר" מגיע לבסוף לפרישה, ומשום-מה טרם הושאר שום מפקד בשירות עד סוף ימיו, בנימוק שפרישתו תגרום נזק חמור. מוטב איפוא שהפרישה, שהיא ממילא בלתי-נמנעת מטבעה, תיעשה מיד לאחר שהתגלה כי סרח.
באמירה כזו שתפורסם בציבור, אולי יותר מאשר בכל אמירה אחרת, יבטיח הרמטכ"ל כי - כדברי דוד בן-גוריון המתנוססים בבסיס בית הספר לקצינים - "תדע כל אם עבריה שמסרה את בניה לידי המפקדים הראויים לכך".
והיה מחננו טהור.